שלום

אורנה,.. היא מעלה נושא מסויים כבר כמה פגישות ברציפות ובתוכי אני חושבת על דברים אחרים.. משהו בה אמנם מעורר בי את הדברים בעוצמה שבה הם מתעוררים, אך זה לא התוכן בהכרח.. אולי זו הקירבה הפיזית בחדר.. ומשהו בי רוצה לזעוק, (שזו ממש לא מילה בלקסיקון שלי..) איזה 'למה?' גדול שקשור בנושאים שמעסיקים אותי כרגע... אבל היא מדברת על משהו אחר כרגע ולא נעים להפסיק אותה, ואני עייפה ומעדיפה כבר להקשיב.. מנסה במקביל לחשוב לאט ובקצב שלי על הדברים שלי.. והיא רוצה לעזור לי, באמת רוצה, אבל אני לא מצליחה לקטוע אותה, אז אני נסחבת קצת איתה.. וזה לא שהיא לא מבינה אותי.. פשוט מתמקדת בדברים אחרים ממה שרציתי לומר...חבל שאי אפשר למרקר גם בדיבור, שתבין מה מתוך מה שאמרתי חשוב לי יותר.. היא מרחפת באצבעות קלילות מעל נושאים שרק מחכים לפרוץ מתוכי, נוגעת בהם בלטיפה..מחוללת בי סערת רגשות אמיתית (כזו שבאמת לא אפיינית לי..), אבל נוחתת לבסוף בנושא אחר, שפחות מהותי בעיניי, ושם בונה בית.. ואז עליי לרסן את כל הבלאגן שמאיים לפרוץ ולהיות מוקא מתוכי, כדי להקשיב לדבריה בנושא שהעלתה. היא הייתה כל כך קרובה היום..כמעט ופרקתי, כמעט ושיתפתי, אבל היא לא עצרה במקום הנכון, והמאמץ שבריסון לא השאיר לי כוחות לעצור אותה בזמן. וזה גם לא שהנושאים שהיא מצביעה עליהם לא רלוונטיים, ולפעמים הם כן נקשרים לי בסוף לדברים שרציתי לומר אני. אבל רוב הזמן זה רק קישור מאוחר יותר שאני עושה ביני לביני, ולפעמים הקישור הזה הוא עקיף ומאולץ. (ולפעמים גם הנושאים שלה מרגישים לא קשורים בכלל, ואז אני מרגישה לבד..) היום הקשבתי למה שהעלתה ובכל פעם שעצרה אחרי שאלה, העלתי את הדברים שלי (שלא היו קשורים למה ששאלה). בהתחלה זה הרגיש לי כמו שיחות מקבילות. היא מדברת- אני מדברת. בהדרגה הרגשתי כאילו העברתי אליה חלק מהאחריות לחבר בין הדברים שלנו.. לא בטוחה שזה פיתרון.. זה עדיין מרגיש לי לא לגמרי פתרון.. מה את חושבת? - אם הייתי כותבת הכל בחרוזים, היה יוצא נחמד יותר? (סתם בשביל הגיחוך הקטן הזה בסוף.. :-) לילך.

היי לילכי, מה שלומך? ראיתי את שמך ואני מנצלת את זה לעניין שלי. מקווה שזה בסדר... אני נמצאת היום במצב שטיפה דומה למצב שהיית בו לפני כמה שבועות. אני רוצה לשאול אותך אם היום, בדיעבד, את יודעת איך היית רוצה אותה איתך? שלי מסרבת להיות אנליטית עכשיו. היא אומרת שזה לא הזמן. היא אומרת שעכשיו זה הזמן להיות איתי, ללוות. מצד אחד זה מרגיש לי נכון. קצת שומר, מגן, עוטף. היא גם לא רוצה שזה יפגע בדברים שלי במציאות. ומצד שני זה מרגיש לי קצת מצמצם. בסוף היא הבהירה לי שהיא תהייה איתי איפה שאני רוצה. אז מה את אומרת? איפה אני רוצה להיות? את סולחת לי שהתפרצתי ככה? ואמא? מה שלומה? נשיקה לך. ואחת לאורנה. נורית

חזרתי! התקשרתי הביתה- אמא שלי מרגישה הרבה יותר טוב וישנה מצויין! (ואני התהפכתי כל הלילה והחמרתי בראש את המחלה שלה עוד יותר..? 'סידרה אותי' האמא הזאת :-) אז אני קצת מאוששת עכשיו.. תגידי, נוריתי, חילופי זוגות זה מקובל..? אני רוצה אותה איתי שותקת קצת יותר..ולא שתיקה שמחזיקה את עצמה ומתאפקת לא לומר את מה שיושב לה על קצה הלשון, אלא שתיקה כזו מקשיבה. שתקשיב למילים שלי ותקשיב באותה מידה לשתיקה שלי. שתזהה את הרגע שאני כמעט אומרת משהו ואז תאמר איזו מילה קטנה.. תעודד לדבר. שלא תפחד לשאול אותי על מה שקשה לי איתו ולא רק על המסביב, ומאידך בנושאים האלה, שלא תשאל שאלות מורכבות מדיי.. לא חשובה השאלה- רק חשוב לי שתביע נכונות להקשיב לי בנושא הזה. שתאמר שהיא שם- מחכה לשמוע מה שלומי. ממש כך- במילים מפורשות (למרות שזה ברור שהיא שם ומחכה).וגם- עם כל כמה שזה מרגיש קצת מגוחך בהתחלה, יעזור לי אם היא תחזור על מה שאמרתי בשקט, אבל ברגש.. אני לפעמים מתקשה להרגיש וכשמי שאיתי נראה לי מרגיש אז זה עוזר גם לי להרגיש את מה שאמרתי.. כל כך קל היום לנקות את המשטח העליון שלי ולתת לי לנבוע.. זקוקה לספר לה ולא מוצאת את הרגע המתאים. האמת, שזו אולי בעיית אמון קלה מצידי כרגע שלא מאפשרת לי להתחיל לדבר. אז אני צריכה שתגיד לי במילים מפורשות שהיא רוצה.. לא יודעת, זה קשה. רוצה אותה גם נחרצת (בנכונות שלה להגן ולשמור ולהיות שם איתי) וגם שותקת יותר ברגעים שאני מתקשה למצוא את המילים שלי.. :-) אולי זה מוגזם כל הבקשות האלה...היא לא סופרוומן..אבל עזרת גם לי לדמיין מה אני רוצה ממנה. אבל בכלל שאלת מה *את* רוצה מהמטפלת שלך, נדמה לי.. אז עכשיו תורך לדמיין.. אני חושבת שאפשר גם וגם.. גם אני רוצה להגיע לסיבות לדברים ומהר מאוד אני נעה לאנליטיות בחזרה.. פשוט, לפחות אצלי, משהו באמון קצת עורער ואני זקוקה לה באדרת של חום אסרטיבי כדי לבנות אותו מחדש.. קשה למצוא את האיזון הנכון בין לחקור פנימה ולבדוק ולשאול ביחד, לדבר על הדברים, לבין להתכנס פנימה להאיר אזורים חדשים-ישנים לבד, בפנס הישן הפרטי.. לדבר את הדברים. אזורים חשוכים קצת דורשים שלא נרגיש לבד שם, בהצצה הזאת פנימה. אז מה מתאים לך, נורית? מתי את צריכה אותה קרובה, מקשיבה וחמה, ומתי את צריכה אותה מנתחת וחדה? את מצליחה להבחין בנושאים או במהלך שמתאים לך שתהיה כזו או כזו?.. ואת מה זה מצמצם?.. האם בכל התחומים את מרגישה שכשהיא עוטפת זה מגביל קצת?.. הלוואי והיו לי תשובות לעזור :-) אולי יש לי עוד כמה דברים לומר, אבל לבנתיים אעצור כאן.. תודה, נורית לילך.

הייי לילך, את יודעת הרגשתי היום כאילו שאת אומרת מה שבא לי להגיד לה כל הזמן ולא הצלחתי ואז פיספתי את האפשרות שלי בלקבל עזרה. בא לי להדפיס את המכתב שלך ולהראות לה. (אני יודעת שהיא תקבל אותי בחזרה...תמיד) מותר לי? אולי אני כן אוכל להמשיך בחיים אח"כ עם חיוך!!!

נורית וא.פ.ס.ח. יקרות מאוד, האמת... אחרי שכתבתי את כל זה התחרטתי וביקשתי מאורנה שתמחוק.. זה חלק קטן כל כך מפגישה באמת רבת-תהפוכות והרגשתי שאני קצת עושה לעצמי עוול לכתוב משהו כל כך מוקדם אחרי פגישה מורכבת. שאני צריכה עוד לחשוב על הדברים, ויותר מכך.. היא אמרה משהו שגרם לי טיפטיפטיפה להיקשר בחזרה..או לפחות לתת לזה צ'אנס.. אז אני מרגישה קצת מחויבת לה פתאום להעביר את המחשבות שלי דרכה ופחות דרך כאן. (כך אני מרגישה היום, מחר וודאי אשוב הנה..קל ונעים לי כאן).. אז נורית- בוודאי שאת יכולה לשאול משלך אצלי! רק שיקח לי זמן להשיב... גם כי זו שאלה קשה ואני צריכה לחשוב קצת.. אבל גם כי התעוררתי בבהלה הלילה כל כמה שעות אחרי סדרת חלומות מפחידה, שאמא שלי מתה.. ו...אני פשוט קצת מכונסת.. (זה לא ניכר אני חושבת, אבל כך אני מרגישה). וא.פ.ס.ח.- כמה אני שמחה שאורנה עוד לא הספיקה למחוק!! המילים שלי קצת מתמתחות בגאווה שהן אולי יכולות לעזור לך להסביר לה.. עוטפת לך אותן בנייר מתנה פרחוני, מוסיפה כרטיס ברכה אוהב וחם ומגישה לך אותן עם חיוך! בבקשה! :-) (כמה אני שמחה!!) אז אורנה.. נחליט שלא נמחוק, אבל גם לא נגיב לדברים שכתבתי? תודה ונתראה כשאתאושש קצת.. לילך.

לילכי שלי, אני קוראת את הדברים שלך ואני מרגישה איזה סוג של תסכול. מתסכלים אותי משפטים כמו: "לא נעים להפסיק אותה, ואני עייפה ומעדיפה כבר להקשיב.. ....., אבל אני לא מצליחה לקטוע אותה, אז אני נסחבת קצת איתה....ואז עליי לרסן את כל הבלאגן שמאיים לפרוץ ולהיות מוקא מתוכי, כדי להקשיב לדבריה בנושא שהעלתה" אני חושבת שאני מבינה אותך, מבינה מאוד למה את מתכוונת. נראה לי נורא קשה ומשתק, ואולי מביך ולפעמים בלתי אפשרי לעצור ולהגיד איפה את רוצה את המיקוד. זה קורה גם לי לא מעט, אבל כשאני קוראת את זה בתיאור שלך זה מתסכל אותי. כנראה תסכול עצמי באיזשהו מקום, ואולי אני מחפשת את התיקון שלי אצלך (?), או את התשובה איך אפשר לצאת מהמלכוד הזה. כשאני רואה אותי מהצד, בתוך הסיפור שלך, נראה לי פתאום לא הוגן שלא תעצרי ותתעקשי איפה שחשוב לך. מצטערת אם העמסתי עלייך עודף מיותר של ציפיות לא הוגנות, אני חושבת שאני מאמינה בך יותר מאשר בעצמי, ולכן קיוויתי ש"תראי לי את הדרך", בכל זאת מאמינה בך מאוד, שלך, א.

א. שלי... חיפשתי אותך היום! תהיתי אם תראי אותי אם אכתוב במקומות מאחור.. אני חושבת שלא רציתי שההודעה הראשונה תהיה כאן כי זה לא כל הסיפור, זה רק חלק ממנו.. את יודעת, אני איכשהו מרגישה שמחה לדעת שאת וגם א.פ.ס.ח מוצאות גם את עצמכן בדברים שלי. זה מחבר דברים לראות דברים דומים מהצד. אני בטוחה שאצל כל אחת זה שונה ומגיע ממקומות שונים, ובכל זאת.. נחמד לי לדעת שמשהו בי מרגיש מוכר גם לך. רציתי לגלות לך בסוד שהייתה פגישה חשובה נורא, ושכל מה שציטטת אמנם היה אבל לא זה מה שאני זוכרת מהמפגש הזה. הגעתי אליה חוששת ועם רגשות מעורבים.. פחדתי ששוב תאכזב. ששוב לא תהיה שם בשבילי, תהיה אנליטית ולא קרובה ושאז כבר לא אוכל להמשיך להגיע. שאאלץ להיפרד ממנה כי זה כבר יהיה יותר מדיי.. שבזמן שנשאר לנו ארגיש שאין טעם לנסות לשקם את מה שנשאר, שאני בכלל לא בטוחה אם משהו היה שם מלכתחילה ואם הקירבה לא הייתה ברובה בראש שלי.. חשבתי שנגמר. ומה היא עשתה, את מנחשת? היא אמרה לי שאני אמנם תלמידה טובה וזוכרת יפה שיש לנו רק שנה אבל שלפעמים מתאפשר לתת יותר ושהיא רוצה להציע לי עוד שנה (את מאמינה?.. ) איכשהו לא שמחתי בהתחלה, .. כבר הייתי עמוק מדיי בקיצוניות השנייה, זה טלטל אותי ולא ידעתי איך להתאזן מחדש. כבר הרגשתי חזק מדיי שהיא לא טובה לי. אבל איפשהו כן שמחתי, ועכשיו אני עוד יותר! אני חושבת שזה טוב שיש זמן כזה שצריך להכריע בו מחדש. ומעבר לזה, .. פרידות מדומיינות מאמא וגם פרידות מדומיינות ממנה זה קצת כבד עליי.. אמנם עדיין נשארו בינינו עניינים לא סגורים.. משהו באמון באמת נפגע. לא לגמרי קל לי איתה, אפילו קצת קשה, ועדיין לא ממש קל לי עם עניין האמנות. אבל הדברים עכשיו נבחנים מעמדה אחרת. יש שהות לבחון אותם- יש מקום לחשוב עליהם- יש זמן פתאום..שוב אפשר לנשום.. פתאום יש בי יכולת לנסות ולהיעזר בה, גם אם נושא האמון עוד לא ממש מבוסס.. צץ לי משפט של בן-גוריון.. "עלינו לעזור לצבא [הבריטי] כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו להילחם בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה".. אז פתאום יש זמן לעשות גם וגם. גם להילחם על הקשר וגם להתנגח בו קצת ולהתעקש.. גם לדבר על הדברים שמעסיקים אותי וגם לחשוב על הקשר בינינו. פתאום יש לי חשק לנסות. יש לי חשק לומר לה איך נכון לי ואיך צריך ולשאול ולנסות וללמוד ולתקן ושוב לנסות. ואת יודעת למה? כי גם היא רוצה להמשיך איתי. כי היא מוכנה ורוצה לחכות לי ולהיות שם נכונה בשבילי..וגם אם זה לא מצליח לה עדיין, היא רוצה. ואיך אני יכולה להתעלם מזה? :-) אני מחייכת לעצמי. היא כאן. היא כאן. עכשיו יש סיבה להמשיך לנסות.. אוף..א. ..כמה כתבתי.. איך תמיד אני כותבת כל כך מדיי..? אני שוכחת שזה פורום.. ספרי מה שלומך?

לילך יקירתי, בסדר לתת לה לעשות חיבורים. ולצד זאת, נראה לי מעניין לחשוב (עם עצמך ואיתה) מה משאיר אותך לבד שם, למול הכמעטים, למול האי דיוקים, כך שזו הופכת להיות משימה גדולה כל-כך לכוון. אני מדמיינת את זה כמו להרים שמיכה גדולה וכבדה, שמיכה ממסכת, ולהראות איפה כואב - הנה, בדיוק כאן... לילה טוב לכאבים ולשמחות, אורנה