לא קולטת

המטפלת שלי נורא מרוחקת, אני מבינה את המקצועיות אבל האווירה בחדר לא מאפשרת להרגיש בטוח ונוח, חוץ מזה היא בקושי מדברת אני מרגישה שרק אני מדברת וזה נורא מבאס, שיתפתי אותה וישר היא ניסתה לעשות השלכה על "עוד פעמים בחיים בחיים שהרגשתי כך" היא לא קולטת שאין בה סוג של אמפטיה אין מה לעשות אפשר ללמוד איך להתנהג טכנית כפסיכולוג אך אינטילגנציה רגשית לא מקבלים עם התעודה, אני שוקלת לעבור למטפל אחר במקום לבזבז את זמני בלהסביר לה שבאמת אני לא מרגישה אותה בחדר אותה אותה ולא את הורי חברי והשד יודע מי. מה דעתכם פסיכולוגים יקרים?

חבל פשוט חבל שיש פסיכולוגים שחושבים שאנו צריכים רק שישבו שם ויבהו בנו, הקלישאה של הפסיכולוג הפרוידיאני מתישה, מתי כבר יבינו שאנו צריכים חבר מסוג אחר כזה שבאמת איכפת לו רק במסווה של פסיכולוג, אחרת אנו שוב כמו תמיד נשארים לבד עם הכאב והקושי רק שהפעם גם שילמנו למישהו שיסתכל עלינו סובלים, כאילו חסר אנשים שעושים זאת בחינם. אני מציעה לך לקחת פסק זמן ולברר לעצמך מה לעזעזל את מקבלת שם אולי תגלי שכלום ואולי תגלי שהרבה אבל שווה לעשות בדיקה עצמית ולא עם הצנונית הזו.

אורלי שלום, הדבר המרכזי שאני שומע מדברייך הוא שקיים קושי בקשר ביניכן. את חווה אותה מרוחקת, מקצועית מדי, לא אכפתית אולי כלפייך. מניסיוני זה קשור גם במטפלת אבל גם במטופל ובעיקר באינטראקציה ביניהם. להרגשתי יש שם משהו חשוב, שחשוב לברר מדוע את חווה את הניסיון שלה לברר מהיכן את מרגישה את הרגשות הללו כחוסר אכפתיות. ובעיקר לברר מה קורה ביניכן. זהו בירור בעל משמעות טיפולית. את יכולה גם לעזוב את הטיפול, ואולי גם למצוא מטפל שיהיה לך קל יותר איתו. אבל במוקדם או במאוחר יגיעו קשיים גם מולו. זה חלק מהטיפול ממש כמו שזה חלק מהטיפול. טיפול שלא מפגיש עם המקומות הקשים בנו הוא טיפול שמשהו בו מתפספס. זו דעתי בנוגע לשאלתך, דרור