אולי למישהו יש רעיון?

הפסיכולוגית שלי היתה בחופשה שבועיים. ניצלתי את הזמן כדי לנוח מחפירות ומעצמי. לפני שהיא נסעה החלטנו שעד סוף תקופת המבחנים אנחנו לא חופרות, לא פותחות דברים ולא מכאיבות לי בשביל שאוכל לעבור את תקופת המבחנים בשלום.. סיכמנו שאחר כך, ננצל את זה שיש לי חופש ונעבוד קשה, נפתח דברים...בלי לרחם עלי. הרעיון של מנוחה בתקופת המבחנים מצא חן בעיני, כי אני חייבת אנרגיות. לפגישה שלפני החופשה שלה הגעתי מחוייכת בכוונה, היה מאד מצחיק, הבאתי לה תמונות יפות מהמקום שבו אני גרה ועשיתי פגישה קצת אחרת. כשהיא התקרבה לתכנים רגשיים אמרתי לה שזה לא חוקי... וחזרנו לצחוק. דרך ההומור היא אמרה לי גם כמה דברים לא קלים, אבל מילא. כנראה שרק הצחוק מאפשר. אחר כך היא יצאה לחופש ואני יצאתי לחופשה מעצמי. האמת שממש נחתי מהכל... ואני פשוט עסוקה במבחנים. מחר אנחנו נפגשות ואני לא יודעת מה לעשות. צריך לחשוב על משהו יצירתי, לא חופר ולא מכאיב. אוף, רק הישיבה אצלה בחדר, כבר עושה לי חיבור שלא בא לי. לא בא לי רגש. מה עושים במצב כזה...?

לילה טוב רשת, אשמח גם אני לשמוע רעיונות מ"שועלי טיפול" וותיקים. איכשהו, אני יודעת שחששות מן הסוג שאת מעלה מתפוגגים בפגישה מעצמם, ממש כמו שהם מתפוגגים אחרי פרידה ממושכת מבן-זוג, מחברה טובה או מנופי ילדות רחוקים. למפגש המחודש יש תמיד איכויות סגוליות משל עצמו, שאינן דומות כמעט אף פעם למה שחשבנו שיהיה. אני סומכת עליכן. ליאת

רשת, גם אני חוזרת השבוע מכמה שבועות של חופש. אני חייבת לומר שהחשש שאת מתארת, קיים אצלי לפני כל פגישה. חופש או לא חופש. המחשבה על הכניסה לחדר, על הישיבה מולה, על הצורך להתחיל לדבר, להתניע (שוב) עוד פגישה, לחפור, מכניס אותי למצוקה של ממש. עדיין. גם אחרי זמן לא מבוטל בטיפול. אצלי, התחושה משתנה רק עם תום הפגישה. כשאני רואה איך (שוב), אותן חפירות משפיעות עלי. כמה הן חשובות. אני מבינה שהחזרה קשה, אבל אני גם זוכרת כמה קשה היתה לך הפרידה. איך חסרה לך הנוכחות שלה. גם אני, כמו ליאת, סומכת עליכן. אתן הרי כל כך יודעות אחת את השניה. שיהיה טוב יעלה