"האשה ללא אישיות"

שלום רב, אקדים ואכתוב שניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ולא נעזרתי בהם. גם הטיפול התרופתי, אליו הגעתי מאוחר, אינו יעיל באופן מוחלט. שאלתי היא - אני בת 42, נעה ונדה כל ימי בין דכאון לחרדות, בודדה, מיואשת וסובלת ממחשבות לא סימפטיות בלשון המעטה על עצמי ועל העולם סביבי. מרגישה כמו פרח בין קוצים, ולא מצליחה להתמודד עם רוע ואכזריות. מרגישה שההתפתחות הקוגניטיבית שלי טובה יחסית, אולם מבחינה רגשית, נותרתי ילדה בת 4, שתמיד מרגישה לא מוגנת ומחפשת דמות שתגן עליה. אני מבינה שעלי להשתדל לפתח את העצמאות שלי ואת זאת אני עושה אולם התחושה הזו תמיד מבעבעת בפנים. אני מרבה להיזכר באפיזודות מהילדות והנעורים בהן נתקלתי ב"פן" הלא יפה של החברה, בין אם מצד ילדים או מבוגרים, וגם היום, 20 ויותר שנים אחרי אני מרגישה פגועה וחשופה כמו אז. פשוט לא מצליחה לבנות גרעין אישיותי חזק ובוגר ומרגישה כמו עלה נידף. אני שמנה וסובלת מחרדה חברתית חזקה מאוד ובשל אב ביקורתי באופן הרסני, אשר סירס אותי ואת אמי, אני סובלת גם מחרדות גדולות מכל דמות סמכותית, וכל "המבוגרים" מסביבי מאיימים עלי בכל תחום. אעשה הכל, כולל התרפסות מסויימת, כדי לא להתעמת עם איש, אך איני יכולה לסבול את ההתנהגות שלי. מרגישה כאילו יש לי אישיות של זיקית המתאימה עצמה לכל סיטואציה כדי להציל את נפשה. לצערי, הדרך היחידה שבה אני מצליחה איכשהו לנווט את עצמי בעולם העוין היא באמצעות התנהגות פסיבית אגרסיבית: אני אוגרת כעסים עד שמגיעה ההתפוצצות. בגלל גילי המופלג הולך ונצבר בתוכי זעם עצום על כל מה שהפסדתי ולא יהיה לי בחיים, ובכלל על היותי שונה מרוב בני האדם. מרגישה שהובסתי במלחמת הקיום אך מתקשה להשלים עם כך. אשמח לקרוא התייחסויות. תודה

שלום לך. אם אני לא טועה כתבת בפורום כבר כמה פעמים...תקני אותי אם אני טועה.. משום מה אני זוכרת את ספורך שנשמע עצוב ואותנטי. ומשום כך אולי גם נכרת בזכרוני. אני מבינה שאת מעונינת באוזן קשבת. ואני בטוחה שרבים קשובים לך פה ,גם אם אינם מגיבים. את נשמעת לי בחורה מאוד אנטליגנטית ,ואני יכולה להבין את תסכולך ,את תקועה ודורכת במקום שאינו מתאים לך.אם לא היית חושבת שמגיע לך יותר ,לא היית מתלוננת על מצבך. אני מבינה שניסית טיפולים פסיכו' ולא כל כך הלך, ניסית אולי טיפולים אלטרנטיבים ,שמעתי על טיפול באומניות שאפשר לברר דרך האנטרנט. בכל אופן מציעה לך לא לאבד תקוה ,אני יודעת, זה מסוג ההצעות שקל לתת.... והעובדה שאת כותבת פה מעידה שאת לא נכנעת לגורלך ,ולא מרימה ידיים ,וכל עוד זה המצב, אני מאמינה שתמשיכי להאבק למען חיים נסבלים יותר. מאחלת לך סוף שבוע נעים ומלא תקוות..

שלום לך, אחת האמירות המשאירות אותי קצת חסרת מילים זה משפטים כמו "ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים, ללא הועיל". אנשים אחרים מגדילים לעשות ומבקשים מפורשות "רק אל תשלחי אותי לטיפול! אבל כאשר מגוללים סיפור מורכב כמו שלך, איני רואה איזו התייחסות מכאן תוכל לתת מענה רציני ובעל ערך. במקומך, לא הייתי נשאבת לדפוסים של גינוי עצמי על מה שאת ועל האופן בו את מתנהלת בעולם. לפעמים, בנסיבות ספציפיות, רק כך אפשר לשרוד. מן הסתם, פיתחת מנגנונים שאפשרו לך להתקיים בצורה הרמונית עם הזולת, הגם שהיו (ויש) להם מחירים נפשיים כבדים. אני רוצה להזכירך שגם בגילך המופלג (ואולי דווקא אז) אפשר לעשות שינוי משמעותי באורח החיים ולהתחיל להרוויח בחזרה את מה שהפסדת. בדר"כ קל יותר להרים ידיים, ולטעון ש'שום דבר כבר לא יעזור', אבל לאמונתי, זהו טיעון שאינו 'מחזיק מים'. אפשר וכדאי לטפל בכעסים (ללמוד לווסת אותם באורח מסתגל), בחרדות, ובנטייה להתבטל בפני סמכות. בהצלחה ליאת