אורנה יקרה, אני לא מבינה את עצמי

דוקא עכשיו כשאני מרגישה הטבה במובנים רבים כל כך , ויש אפילו דברים אובייקטיבים שהשתנו באופן שקיווינו לו (בן זוגי ואני),דוקא עכשיו התעייפתי.ואני נעה מקצה לקצה במהירות לא סבירה.רגע אני יכולה לשמוח ולהתרגש לקראת השינויים הצפויים ורגע אני נמלאת פחד מהם.רגע אני גאה בעצמי ששרדתי ואני מרגישה אופטימית ושהכל פתוח, ורגע אני בזה לעצמי וחשה מיואשת, נוכח המחשבות הסופיות המפחידות והמפתות המבליחות להן (לא יודעת מה קודם למה..).אבל מה שלא משתנה בכל מקרה זה שאני מביטה בעצמי,חשה סלידה וניכור - כאילו אני לא שם - ואני רוצה להרוס ולחבל.בימים האחרונים חשתי ממש רצון חזק לעשות זאת. אז התחלתי לגרום לעצמי להקיא.אני יודעת שזה מגעיל ונורא, וטיפשי לבחור בזה בצורה כזו מפוכחת.אבל הרגשתי שאני זקוקה לזה.וזה קל כל כך.אני מפחדת להגיד לה,ולאכזב אותה (גם אותך..)כי כבר הגענו למקום שממנו רואים את היבשה...ואת מה שהיא תגיד אני כבר יודעת - כדאי להפסיק מהר לפני שזה יהיה קשה יותר.אני יודעת,נגעלת ויודעת, אבל לא רוצה.כאילו רוצה לפצוע את עצמי.איך את מסבירה את זה? את העיוות הזה?למה את חושבת שזה קורה? שזה הרצון שלי?

ויק יקירה, אין סוף להתמודדות... זה גילוי מאד מפחיד, אבל בעיני הוא גם גם קצת מסעיר... תמיד יהיה משהו לעשות בתוך נפשנו, משהו ללמוד לשאת ולקבל, משהו לשנות, לאזן בעדינות משהו שהתרופף, לחזק בהחלטיות משהו שנשכח... נדמה לי שאת קצת שם, במקום של שיפור גדול, ושל גילוי שאין בדיוק זרי דפנה לנוח עליהם... אני רוצה לחזק אותך להמשיך לעבוד. להבין שהנפילות לאורך הדרך הן סבירות ואפילו הכרחיות, שכל הרעיון הוא לקום גם מחר ולהתאמץ שוב, וגם מחרתיים... ואת האוכל תשאירי בפנים בבקשה - במקומו תוציאי מילים, חיוכים, דמעות, חיבוקים... שלך, אורנה