לכולם

זה התחיל ביני לבין לילך.... וזה התפתח לעץ סתמי כזה.....עד כדי וויכוח סוער (למרות שזה התחיל בלחישה!!!!) כנראה (לאחת המשתתפות שאמרה לי למה ללכת לפסיכולוג אם לא רוצים לדבר....) שיש הרבה מה להגיד בשקט... ואנשים שקטים הם האנשים הכי כואבים, הכי בודדים והכי מנומסים שאינם יכולים לפגוע באחרים, לכן ממשיכים בשקט שלהם וסופגים את העלבונות והכאב בשקט...... מקווה שאת מבינה?!!!! תודה לכל אלה שתמכו ולכל אלה שהתנפלו עלי.... לא משנה כבר. אין לי כוח. אני אמשיך לקרוא כאן כמו תמיד בשקט, ולענות למי שבאמת איכפת לו. לליאת- תודה על הכל, לא הייתה כל כוונה להעליב אותך.... פשוט התשובה שלך לא התאימה לי או למצב הרוח שהייתי בו.... אבל אני מלאת הערכה לך ולכל מנהלי הפורום על מה שנעשה שם. אבל כנראה באמת שאת דואגת לחלק מהאנשים בצורה אחרת מאחרים... זכותך... ביי

זה נכון שאנשים שקטים, הם מאוד כואבים. ואני אומרת אם החלטת לעזוב את הטיפול סופי,אולי בכל זאת אל תפסיקי לכתוב כאן,כי זה די ברור שאת כן צריכה זאת ודוקא עכשיו. עיזבי לרגע את התשובה של ליאת,נכונה לך או לא.אני מאמינה שגם ליאת לא הייתה רוצה שכך תגיבי.בשורה תחתונה את רק מענישה את עצמך וזה ברור שיש לך צורך עצום לדבר,אם בקול רם,או אם בלחישה!!! חישבי על זה שוב לפני שאת באמת מחליטה. אני אומנם לא אחת מהחבורה אתה את מתכתבת,אבל באמת אכפת לי,תרגישי טוב שזה בעצם הכי חשוב.

א.פ.ס.ח. יקרה, קראתי את העץ שלכן (שלך ושל לילך); ככל שהתקדמתי עיני התרחבו בהפתעה: איך חוף ים פרטי ואינטימי הופך כך לנחלה הומה - מלאת קולות - שבה הרוחצים מתנצחים לעיתים על הטריטוריה שלהם, רוצים שכסא הנוח שלהם ימוקם הכי קרוב לים? זה לא יפה... ובטח לא קל. אני נוטה לשכוח שהפורום חשוף להמון עינים צופיות ולמגוון דעות. בהודעה הזו שלך - עם כל הכאב שגלום בה (ובמה שקורה לך בימים אלה) - אני מדמיינת אותך *לא* בורחת מחוף הים, אלא נעמדת באיזו נקודה שקטה, מרוחקת (ועדין קרובה להמון, עדין אפשר לשמוע אותך), ואוכלת איזה ארטיק תות בננה. נדמה לי שהפרת שתיקה הפעם, לפחות כאן... מקוה שיכאב פחות ושלא תוותרי על האופציה להשמע, נויה

לא.פ.ס.ח. רוצה לומר לך כמה מילים מהלב. תמיד משמח אותי לשמוע שיש עוד כמה שתקנים בעולם... שתקנות תמיד נתפסה בעיני כמשהו חריג ובלתי נסבל.מלווה בהמון עכבות וכאבים. ובגלל זה גם פניתי לטיפול ,שלא הפסקתי שם לשתוק .והתסכול רק הלך וגבר. וכשעזבתי את הטיפול מהסיבה הזו בדיוק, לא הרגשתי שממטפלת שלי הצטערה במיוחד.. כנראה ,שאנו השתקנים לא אהודים במיוחד על המטפלים. ולא רק..כנראה. היום. אני בפסק זמן ארוך מהטיפול, ,אפילו לא מתגעגעת ,(מקווה שאני לא מרגיזה אף אחד,) וממלא את עתותי בדברים המהנים אותי באמת .והם רבים וטובים. התאוריה שלך על אנשים שתקנים מדויקת להפליא ,ומאוד מקווה שתמשיכי לכתוב ,כי יש לך הרבה מה לומר מאחלת לך הצלחה בהמשך עם טיפול או בלעדיו.

א.פ.ס.ח, אני מבינה שאני משתלבת כאן בדיון וותיק יותר, עוד מימי חופשתי... בתקווה שאינני חוטאת לרוח הדיון ההוא, אכתוב שלשתיקה יש מקום של כבוד בטיפול, אך גם להתעקשות על מילים - על ביטוי עצמי חי ואותנטי, שהוא הדם הזורם בעורקי הטיפול - יש מקום. המשיכי לחפש את הדרך האישית והייחודית שלך, אורנה