קוראת לך בלחישה..

א.פ.ס.ח ....! (קוראת לך ב'נושא' בלחישה...) אני לא כל כך אוהבת שהשם שלי כתוב בנושא, אבל רציתי בכל זאת לקרוא לך.. אז בלחישה. לא למשוך יותר מדיי תשומת לב ושבכל זאת תשמעי אותי.. אני חושבת עלייך בימים האחרונים יותר מבדרך כלל.. ו... רציתי לשאול לשלומך.. לא בטוחה אם את עוד כאן קוראת.. ואת גם לא חייבת לענות אם את לא במצב רוח לזה, סתם רציתי שתדעי שאני חושבת עלייך ומקווה מאוד שאת בסדר. ואולי אפילו קצת מחייכת.. (מה שלומך?) לילך.

הייייייי לילך... (תאמיני או לא, שמעתי את הלחישה שלך למרות כל הרעש שמסביבי) ממש כיף לדעת שאת חושבת עליי בזמן הנוראי ומתוך כל הלחץ שאת עוברת..... מה שלומך? והכי חשוב מה שלום אמא? האם היא חזרה הביתה? אני תמיד כאן מחפשת לקרוא "בשקט" מה שלומך ושלומם של אחרים, שבדרך מוזרה התחברתי אליהם ומרגישה שהם חברים שלי. אני לא מרגישה טוב, כי אני באמת עזבתי את הטיפול והיא עדיין לא התייחסה להחלטה שלי (אולי בגלל שזה היה דרך הודעהSMS). אבל נורא קשה לי עם ההחלטה שלי, עם ההתעלמות שלה, ועם הפחד ממה שיהיה הלאה ואיך אסתדר לבד. (כנראה שהיה משהו שם גם עם כל השתיקות) אני לא יודעת מה אעשה, מרגישה הכי בודדה בעולם. *** החלטתי לא להשתתף יותר בפורום (אלא רק לקרוא בשקט ולבדוק מה שלום החברים), כי תגובת ליאת לא היתה ממש הולמת. אבל אני תמיד כאן ואשמח לשמוע ממך. תשמרי על עצמך א.פ.ס.ח

סליחה על כניסה לעץ שאינו קשור אלי.. דיפדפתי אחורה וקראתי את התגובה של ליאת. אני לא מבינה מדוע את חושבת שתגובתה לא הייתה הולמת, מה רע בה? התגובה שלה הייתה מאוד קונקרטית ולענין , בעיני. ולכן אני חושבת שאולי לקחת את דבריה קצת אחרת ממה שהתכוונה (אני כמובן לא דוברת או סניגורית שלה)

שמחה ששמעת אותי.. גם אני מרגישה שהחברים הוירטואלים שכאן הם באמת חברים, גם אם מסוג אחר מבדרך כלל. וודאי שחשבתי עלייך. קצת דאגתי... דאגתי שאולי באמת ברגע הקשה את נשארת לבד. כמו טל, לא מצאתי טרוניה בהודעה שלך הקודמת, רק מצוקה וקושי ובלבול, ולכן קצת דאגתי לשלומך. אני לא יודעת מה לומר כדי לעזור.. שמחתי לקרוא שהבאת משהו כתוב, גם אם ברגע האחרון בחרת לקרוע אותו. חשבתי שאולי משהו כבר ממש יושב על הסף שבין הפנים לחוץ, ועוד רגע ימצא את דרכו החוצה. לכן בהתחלה חשבתי שאולי הרצון לעזוב את הגברת שלך מגיע אולי רגע לפני איזו פריצה, שאולי פחד הוא שמניע להתרחק. אני לא יודעת.. מאידך, שנה ושלושה חודשים זה בכל זאת זמן. כל אחד בקצב שלו, ואין לדברים האלה לוח זמנים, אבל אם את מרגישה שבכל הזמן הזה את לא מרגישה מספיק בטוחה כדי לשתף אותה קצת, אז אולי באמת משהו בכימיה ביניכן לא מאפשר לך יותר מכך. אבל זה בעצם לא המקום שלי לקבוע קביעות, זה עניין של התחושה שלך. את גם מספרת שבכל זאת משהו בך נקשר, אז אני מניחה שהדברים לא חדים וברורים ואכן לא קל להחליט מה לעשות. אני חושבת שההצעה של טל מצויינת. שאולי טיפול באמנות יכול לסייע. ואולי אפשר גם לנסות פעם אחרונה עם הגברת שלך, שבכל זאת מכירה אותך קצת. ואולי לקבוע, כמו שהציעה טל, חוקים מאוד ברורים, מעין חוזה, לאיך מתנהלים ומה מותר לה לומר ומה עוד לא. משהו שלא ישאיר לך מרחב גדול מדיי לדמיין ולפחד ממה יהיה, ולבטל או לקרוע מכתבים רגע לפני. רואה, אני לא ממש עוזרת.. הצבעתי על כל האופציות נדמה לי..רובן של טל :-) (אהלן טל).. את יודעת, כתבתי מכתב ארוך מאוד לגברת שלי ושלחתי למייל שנתנה לי. כתבתי שם המון דברים וכל היום ישנתי לקראת הפגישה איתה, רק מהמתח של מה יהיה. בסוף כשבאתי התברר לי שהמייל לא הגיע. אני חששתי מדיי להתקשר במהלך השבוע לשאול אם הגיע המייל, והיא (אולי בגלל דברים שאני מקרינה) חשבה שכנראה ויתרתי על לשלוח לה ולא רצתה 'להציק' ולשאול אם אכן זה מה שקרה. מרוב שאני הנחתי הנחות וגם היא, משהו בתקשורת בינינו השתבש. אולי זה גם המקרה עם ה-SMS ששלחת.. אולי שווה לוותר על הנחות מקדימות ולהיות קצת אמיצים, כדי להימנע מברדק וסערות מיותרות.. יש לך מספיק לחשוב עליו גם בלי הצער והאכזבה הזו. אם את בוחרת להיפרד ממנה, זה גם בסדר, אבל אולי יהיה לך קל יותר לעשות את זה בצורה מסודרת, שתאפשר לך להמשיך הלאה בלי לחוש עזובה או מאוכזבת.. לא יודעת אם כל זה בכלל מדבר אלייך.. אם תעדיפי לא לענות ורק לקרוא זה גם בסדר, אני לא אפגע... אל תישארי לבד מדיי, בסדר? לפעמים כשלבד צריך בכוח לקבוע להיפגש עם מישהו, גם אם לא ממש מתחשק.. סתם כדי לא לטבוע בדכדוך.. שולחת חיוך ורוגע, ומוסיפה איזה חיבוק קטן :-) לילך. (אמא חזרה הביתה, תודה שאת שואלת :-)... מרגישה שנעשה לי נס...)

אמרת שהחלטת לא להשתתף בגלל התשובה הלא הולמת של ליאת. הרי יש עוד מנהלים לפורום אז למה צריך את ההפגנה. זאת הבעיה אם אנשים כמוכם שחושבים שהם מענישים מישהו אם האיומים שלהם. ואתם אפילו לא מקיימים את ההבטחה. קצת מצחיק שאתם מרשים לעצמכם לבוא בטענות למי שעוזר לכם כל פעם שמשהו קצת לא מוצא חן בעיניך. למה אתם הולכות לטיפול אם אתם לא רוצות לדבר, ואחרי זה עוד באות בטענות לפסיכולוג. מעניין שפה אתם דווקא מדברים הרבה. ליאת אני רוצה להודות לך שאת ממשיכה בסבלנות שלך לבנות כאלה. הוותיקה בפורום

זה התחיל ביני לבין לילך.... וזה התפתח לעץ סתמי כזה.....עד כדי וויכוח סוער (למרות שזה התחיל בלחישה!!!!) כנראה (לאחת המשתתפות שאמרה לי למה ללכת לפסיכולוג אם לא רוצים לדבר....) שיש הרבה מה להגיד בשקט... ואנשים שקטים הם האנשים הכי כואבים, הכי בודדים והכי מנומסים שאינם יכולים לפגוע באחרים, לכן ממשיכים בשקט שלהם וסופגים את העלבונות והכאב בשקט...... מקווה שאת מבינה?!!!! תודה לכל אלה שתמכו ולכל אלה שהתנפלו עלי.... לא משנה כבר. אין לי כוח. אני אמשיך לקרוא כאן כמו תמיד בשקט, ולענות למי שבאמת איכפת לו. לליאת- תודה על הכל, לא הייתה כל כוונה להעליב אותך.... פשוט התשובה שלך לא התאימה לי או למצב הרוח שהייתי בו.... אבל אני מלאת הערכה לך ולכל מנהלי הפורום על מה שנעשה שם. אבל כנראה באמת שאת דואגת לחלק מהאנשים בצורה אחרת מאחרים... זכותך... ביי

אולי באמת צריך להפסיק להגיב וזה באמשתי כי אני הראשונה שניכנסתי לעץ של היה מיועד אלי. אבל א.פ.ס.ח אני לא יודעת מי כתבה לך למה ללכת לפסיכולוג עם שותקים שם אבל מה שבטוח שאחת כזו לא מבינה בזה וכנראה גם לא הייתה בטיפול מימיה,שכן כל אחת ואחד שהיו בטיפול מכירים את השתיקות הקיימות שם לחלק מהאנשים זה בלתי נסבל (אני שונאת את זה וכועסת כל פעם שהפסיכולוגית שלי לא עוזרת לצאת מהמצב הזה) וחלק מוצאים בזה משמעות ותוכן.. לשקט יש משמעויות רבות אני חושבת שהם כן צריכות להתאים את עצמן למטופלות וכשיש צורך פשוט לשבור את הדממה הזו....