שאלה

איך יתכן,שככול שהאדם מנסה להתמודד,מתאמץ בכל הכח בכדי לנסות ולראות משהו קצת אחר.פחות מפחיד,פחות כואב ופחות מאיים. הדברים מתנפצים לא בפרצוף,כמו בדומינו שאחד מפיל הכל. כמה כוחות עוד צריך?ומתי ייעצר הכל? האם באמת אפשר וצריך להתמודד עם הכל? האם באמת יש סיבה להתאמץ על מנת להתקיים?לא יכול להיות מצב שזה פשוט מיותר?ופשוט לקחת את כל הכח שמתבזבז לחינם ולהמיר אותו בלוותר,זה נראה הרבה יותר קל ,הרבה יותר מציאותי,עם הרבה פחות סבל וכאב,ובויתור ניתן גם לא להכשל!האם אני טועה?או לא הגיונית? לא נראה לי שצריך להיות "משוגע" על מנת לבחור במוות. זה נראה לי לפעמים ההחלטה והמחשבה הכי שפויה שיש לי.

שלום לך, כן, לפעמים נדמה שהחיים קשים מדי ושהפתרון הטוב ביותר הוא המוות, המוות כבריחה מהסבל. זו מחשבה נפוצה למדי, בדרגות שונות של חומרה. אבל לא כל מחשבה כזו מובילה בהכרח למעשה. מרביתן לא מובילות למעשה, כך שהמחשבה היא בהחלט לא דבר "משוגע". הדרך בה את בונה את הנימוקים נשמעת הגיונית מאוד, רק שלא תמיד ברור במה המוות עדיף. איפוא ההגיון שם. כך שלמרות הכאב הבלתי נסבל לעיתים, יש טעם בחיים, ובניסיון החשוב לנסות ולמצוא טעם וחיים נסבלים ואפילו טובים יותר. דרור