מילכוד 22

סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה לפני כשנה, לקראת התואר השני החלטתי ללכת לטיפול, במהלך הטיפול כשאני מדבר והמטפלת שואלת ומגיבה אני מוצא את עצמי עושה אנליזה לעצמי וחושב מדוע היא מגיבה כך ואילו קישורים היא יכולה לעשות. התוצאה המאכזבת היא שלפני שאני מדבר אני חושב אילו סימפטומים דברי יכולים להתפרש על ידה, ואני מאבד את היכולת לדבר בשטף ולמעשה לבצע טיפול כראוי. כשאני מגיע הבייתה אני מלקה את עצמי בסגנון של -"איזה אידיוט בגלל שאמרת כך היא תחשוב כך". זה סוג של כדור שלג בו אני גם המטופל וגם מנסה להיות במקומה. לא נעים לי כאחד שמיועד להיות בתחום ליפול לתוך המלכודות שאני כל כך מכיר, אבל כל כך ברור לי בתוכי שלמרות הבנתי בנושא התהליך הטיפולי של אמור לסייע לי וזה לא מבחן על ידע בנושא, איך אני הופך למטופל נורמלי בלי להרגיש שאני מוליך את עצמי שולל ומדבר בלי להרגיש חלש (ולא לא היו מקומות נוספים בחיי בהם הרגשתי חלש וכדו', פשוט שאלה)

שלום לך, מדברייך נשמע כי משהו בך מסרב להרפות, לאבד שליטה בטיפול, אולי אפילו להסכים להיות בתפקיד המטופל, הנעזר, החלש, ואתה נוקט בהגנה המוכרת לך היטב כדי לא להגיע לשם. אבל בעצם הניסיון שלך אתה חושף את מה שיכולה להיות התימה המרכזית בטיפול שלך: מה חושבים עליך. מחשבה המלווה בביקורת עצמית לא פשוטה ובלא מעט כאב. כך שאם תצליח להתחבר לכאב הזה ולא להישאר רק בעמדה של לראות מה זה טיפול ומי מטפל טוב יותר הטיפול יוכל להתקדם. אבל התהליך הזה של השתחררות מהמקום בו אתה נמצא הוא הטיפול שלך. בהצלחה, בכל הכיוונים, דרור