לדרור

היי דרור. עצוב לי. היתה שבת מתישה. אני מרגישה כמו סמרטוט שסחטו אותו ופשוט אין מה לסחוט יותר.ושולחת את כאבי על פני המקלדת. אתמול אימי חגגה יומולדת, היה נעים לי לראות אותה שמחה בחיק משפחה וחברים... גם הפוגע היה ,לא מספיק מה שסבלתי בגללו, לא מספיק שהוא נחשב עכשיו לאיזה עילוי, ואני מרגישה לידו כמו פסיכית קטנה שהולכת לטיפול בגלל מה *שהוא* עשה לי. ימח שמו. אני כועסת גם על עצמי. אם הייתי מתלוננת לפחות הוא היה נענש ומשלם על הנזק שהוא גרם לי. זה אבסורד אבל אני כועסת על עצמי יותר מאשר עליו. . שונאת שהנפש שלי לא מספיק חזקה להתמודד עם זה. שונאת את מי שאני היום. אף אחד לא מכיר אותי ,לא יודעת עד כמה אני זבל באמת. אפילו את חברות שלי אכזבתי בזה ששנים על שנים העדפתי כל דבר אחר על פניהן. את חבר שלי אכזבתי שבגדתי בו שוב ושוב, והסרטים שאני עושה לו רוב הזמן. את המשפחה היקרה שלי בעיקר את ההורים שלי על הסבל שאני גורמת להם מעצם היותי מי שאני...אין...אכזבתי אותם מיליון פעמים...אבל לו רק הם היו יודעים על קצת מהסבל שאני עוברת... גם ת המטפלת אכזבתי(וגם אתכם המנהלים,אולי) בזה שאני בוכה מכל שטות,בזה שאני מבקשת יחס טוב שלא מגיע לי, אולי אני גם תלותית מידי. מאחלת ומייחלת למותי.... כנראה החיים האלה גדולים עליי בכמה מספרים... ביטלתי את הפגישות השבוע, ואני אולי אבטל את הטיפול בכלל...בפעם האחרונה היא הכאיבה לי ,אמרה דברים שפצעו לי את הלב. אני יודעת שהיא התכוונה לטוב אבל היא הרגה אותי יותר....וזהו אני עוזבת בורחת נעלמת . זה מה שאני יודעת הכי טוב לעשות.

אני שוקעת בכל יום עמוק יותר.עד שפשוט אין יכולת ולא כוח להחזיק את הראש מעל המים.אני לא יכולה הכל מתחלק מבין האצבעות כמו חול.פשוט לט מצליחה יותר. מה עושים כשנגמר? מה עושים שאין חשק לעשות כלום אפילו את הדברים שאני הכי אוהבת לעשות כאשר אין לי זמן ,ועכשיו כשיש לי אני לא מסוגלת לעשות כלום,חוץ מלהסתכל על השמיים. אפילו לא יכולה לעצום עיניים ולישון.פשוט כלום.ריקנות טוטאלית וחוסר מעש חוסר חשק עמוק כל כך.אין לי כוח לדבר עם אף אחד. אוף אני רוצה כבר לצאת מכאן... אני רוצה ללכת למות ולא לחזור . אין לי כוח לעצמי יותר

חן שלום, כואב לשמוע את המצב שבו את נמצאת. בלט לי מאוד שאת מרגישה מאכזבת. מאכזבת את כולם ואת עצמך. והכאב שנגרם לך מהאכזבה כל כך חזק עד שאת לא רואה דרך אחרת מלבד למות, תוך ידיעה שגם זו תהיה אכזבה אבל את לא תהיי פה כדי להתמודד איתה. אני הייתי רוצה להציע לך כיוון מחשבה נוסף. אכזבות הן חלק בלתי נפרד מהחיים, חלק גדול מהאנשים אותם את אומרת שאכזבת עדיין שם איתך ורוצה להמשיך להיות איתך (למשל המטפלת), ועדיין את היא זו שמתעקשת להקדים תרופה למכה ולהתרחק לפני שיתרחקו ממך. בעצם להבטיח את הפגיעה. והשאלה שצריכה להישאל כאן היא למה. למה עדיף לך לפגוע בוודאות בעצמך על פני הסיכוי שמישהו יתאכזב ממך? אני באמת מקווה שתחשבי על כך, דרור