אני (זה תמיד הנושא בעצם..)

ליאת, מה שלומך? אני קצת מתלבטת-מתחבטת במשהו. כרגיל, אולי, טרם זמנו.. ואולי הכתובת לזה היא אצלה בטיפול, אבל אנסה בכל זאת לכתוב קצת..זה עוזר גם לי להבין.. מה שקורה בבית כרגע מעסיק אותי רוב שעות היום, צובע את הכל בצבעים אחרים, ומתחבר לי לפחדים עתיקים. אני נעה בין קור-רוח, שליטה בעצמי וסוג של 'התרגלות' למצב בו היא כבר לא תהיה ואאלץ לקבל עליי את תפקידה במשפחה..(התחלתי לשים לב לאופן בו היא מצליחה להרגיע את אחי הצעיר.. זה מרגיש לי מחריד מצידי) לבין להיות בסערת רגשות לא נשלטת שבה אני ממררת בבכי בכל הזדמנות שיש לי. נותרו עוד ארבעה חודשים לטיפול.. לא מצליחה לדמיין את עצמי מדברת על משהו אחר מלבד אמא. מרגישה שכבר אין לי מה לומר לה. אין לי כל כך כוח לנסות ולגרד עוד קצת בשר מהנושאים הקודמים עליהם דיברתי לפני כל זה..זה מרגיש לי לא מתאים, גם אם אלה היו הנושאים שבגללם באתי לטיפול. אבל גם לעדכן כל שבוע מחדש בפרטים החדשים, בתוצאות בדיקות ובמה חדש בבית אין לי חשק. זה לא בדיוק כך..כי היא כן מנסה להמשיך ולהפנות שאלות לגביי- לגבי האופן בו אני רואה דברים ובוחרת להגיב אליהם, אבל כבר אין לי כוח וחשק לשים את עצמי במרכז בשיחות בינינו. זה אולי העניין. לזהות דפוסי התנהגות מסוימים גם בתוך הסיטואציה החדשה..זה גוזל ממני הרבה כוחות, המשך העיסוק הזה *בי*, ואין לי הרבה כוחות לתת.. הדאגות שלי כרגע קשורות כמובן גם אליי, אבל מכיוון אחר.. זה כבר אחרת, הרבה דברים נדחקו הצידה לעד יעבור זעם. לא בטוחה לגמרי מה אני מנסה לומר. הכל משתנה וכנראה שגם בטיפול הדברים כבר נדרשים לאיזון חדש, אבל העיסוק הזה, הממוקד בי, זה מה שעושים בטיפול פסיכולוגי. ובמצב החדש זה מתיש (בזמן שאני זקוקה לכוח) וגם מרחיק אותי ממנה.. ואז לא נשאר לנו מה לעשות ביחד, על מה לדבר? הייתי נותנת לעצמי זמן להסתגל למצב החדש, להסתגל לשינוי אפשרי בקשר בינינו, אבל 4 חודשים זה מעט מאוד... מבאס..

לילך יקרה, "לא מצליחה לדמיין את עצמי מדברת על משהו אחר מלבד אמא" את אומרת. חשבתי פתאום, שכל מה שכולנו עושים בטיפול זה בעצם זה. כשאנחנו מדברים על הכאב שלנו - אמא תהיה שם. כשאנחנו מדברים על היחסים שלנו עם אנשים אחרים - היא שם. כשאנחנו מדברים על הקושי שלנו להתקרב ולהתרחק - היא תמיד העוגן. כשאנחנו כואבים את יחסינו עם ילדינו שלנו - היא מציצה לנו מאחורי הכתף. אני יכולה להמשיך ככה שעות... אמא שלך, מטבע הדברים, נוכחת בחייך עכשיו יותר מכרגיל. את מודעת לקיומה, לתפקידים הקונקרטיים שלה, ולאלה שבעולמך פנימה. המאבק שלה מזכיר לך שכולנו בני חלוף, גם היא, ושמעתה לביחד שלכם יש משמעות חדשה, מקסימה ומבעיתה כאחד. נדמה לי שאת מעמיסה על עצמך משא מיותר, בשאלה האם העיסוק *בך* הולם את הנסיבות. א?ת לעולם הציר סביבו נסוב הטיפול, ואמא שלך, כמעט מכל בחינה שהיא, מחוברת אליך כמו גלגל שיניים סמוך, אם תרצי או לא תרצי. המשיכי לשמור על הגלגלים בתנועה. כשאת תהיי בסדר, גם היא תהיה, ולהפך. בא לי לשלוח לך נשיקה. ליאת

תודה ליאת יקרה לי על מילים חכמות וטובות ועל נשיקה קטנה שהעלתה חיוך שמתי אותה על המצח והסתובבתי איתה כל היום :-) שיהיה לך יום ראשון מעניין וקל, לילך.