ליאת...

לא משנה. אפשר למחוק את זה.

היי רשת, מה שלומך? יש לך אולי עוד כמה מילים? יעלה

רשת יקרה. אני דווקא מכירה את התחושה הזאת, שאין בנמצא מילים, שתוכלנה להביע כלפי חוץ את מה שמרגישים שם בפנים. ובכל זאת חשוב לנו שהאח?ר המשמעותי לנו יידע שקשה לנו. כך הבנתי את ההודעה הראשונה שלך. ואחר כך כתבת, שלא משנה ושאפשר למחוק. ונהיה לי עצוב. הרגשתי שאת רוצה שנוותר עליך. חשוב לי להגיד לך, שאפשר לראות אותך לשמוע אותך, להיות איתך - גם במקום הזה של ה"אין מילים". ואם יימצאו לך המילים, ותרצי לשתף, אנחנו פה. מקווה שהוטב לך. הדר

רשת, הקריאה שלך שנותרה באוויר, הזמינה אותי להגיב אפילו בשעה הזויה כזאת, כשחזרתי הביתה. מצטרפת ליעלה, ומבקשת ממך לנסות לספר לנו מעט יותר. חושבת שתוכלי? ליאת

רציתי שמישהו יהיה איתי, לרגע, אפילו מרחוק, אפילו בלי להכיר, בלי לדעת. רציתי להרגיש את הקיום של רשת דרך מישהו אחר. כי רשת לא היתה. אבל אז נעלמו המילים ולא נשאר כלום חוץ מקריאה חרישית... ריקה מתוכן. הראש של רשת בבלאגן. בעוד שבוע מתחילה תקופת המבחנים ורשת הפוכה לגמרי. הפסיכולווגית אמרה שניתן לרשת להתארגן עם ההגנות שלה ולא נכאיב לה, בשביל שהיא תוכל להתארגן, אבל הכאב נמצא בפנים. אף אחד לא צריך להכאיב לרשת, יש לה מספיק כאב משל עצמה בשביל לא להצליח להתפנות ללימודים. בעוד חודש תגמר תקופת המבחנים ואז רשת תצטרך לחזור הביתה, להורים, עד שנת הלימודים הבאה. אני לא יודעת איך בדיוק. לרשת אין מקום שם. לרשת אין בית. הטיפול הפך את הכל לבלתי נסבל בשבילה. רשת לא יכולה להתמודד יותר עם הערות שלו, עם הצרכים שלו, עם הרצונות שלו. הדינאמיקה הזו, במשפחה הזו, היא בלתי נסבלת לרשת. ההבנות החדשות האלה, שלרשת אין מה לעשות איתן... איך אפשר לתפקד ברמת עוררות כל כך גבוהה? איך מפנים מקום בראש? השבוע למדנו על ההבדל בין חיים והישרדות. רשת שורדת. היא לא חייה. אין לה אנרגיות לחיים. הכל מושקע כל הזמן בלהשאיר את הראש עוד קצת מעל פני המים. והמים מלאים בגלים. לפני שבועיים הפסיכולוגית העיזה לשאול שאלות קשות בטיפול. רשת ענתה עליהן בכן ולא. רשת לא זוכרת מה היא שאלה ומה היא ענתה, אבל מאז הבטן של רשת כואבת נורא. כמו כאבי מחזור. הכאב הזה לא עובר. הוא מוחשי כל כך. רשת רוצה לצעוק שכואב לה, אבל זה סוד. חוץ מהפסיכולוגית (ואתם) אף אחד לא יודע עם מה רשת צריכה להתמודד. כולם חושבים שרשת מוכשרת, מוצלחת ושלא חסר לה כלום. הם לא יודעים שרשת רקובה מבפנים. אין לה בית, אין לה אמא. אין לה איפה לבכות. רשת שונאת את עצמה. שוןנאת את ההתבכינות שלה. שונאת את מה שנהיה ממנה. כל השבוע היא הסתובבה עם בכי תקוע בגרון. רגעים של מוצפות מוחלטת ורגעים של ריק מוחלט. אני שונאת את זה. אני שונאת את כל הדבר הזה ואת כל מה שאני אולי יודעת ואולי גם לא רוצה להאמין. אוף, הכל מגעיל אותי :-((((((((((((((((((((((((