תקועה בעבר

אני כבר לא יודעת להעריך אם אני בסדר ועד כמה. לכאורה, המצב השתפר אך, עדיין אני מלאה בחששות,פחדים וחרדות..משהו מאין פוסט טראומה. עשיתי מספר טלפונים עכשיו למטפלות בתנועה, משום מה אני חוששת ללכת לכיוון הפסיכודינמי. אני כ"כפוחדת מכל הדברים שקראתי: פוסט טרואמה כרוני, דכאון כרוני עם ליקוי. אני כבר לא יודעת כ"כ מה שלי ומה שייך לספרות, מה שייך למטפלת דאז שלא חזרה לשאול לשלומי. ומרגיז אותי שאני לא יודעת לעשות את החיבור של לפני המשבר ואחריו, משהו ברצף הלך לאיבוד. יש לי חור לא מוסבר ולא מובן באמצע. כ"כ צרכים, מחשבות ורגשות הוצפו ולא קיבלו מענה ואת התוקפנות הפנמתי פנימה. ידעתי שאני צריכה לעזוב בזמן, ע"פ כל תחושות הבטן שלי ולא עשיתי זאת...ידעתי גם שאם אמשיך אני בכיוון של כליון ושגעון והפלא ופלא- כך היה. מרגיז אותי ששלוש שנים אני תקועה בעבר, לא מסוגלת להיות עמוק בתוך משהו אחר... ורק צופה על החיים מהצד. פעם החיים היו כ"כ בתוכי. וכל הזמן פוחדת שאני משתגעת או לפחות כבר חולה או לקויה או משהו כזה.

התחושות הקשות ביותר שקודם מעולם לא חוויתי אותן אלו, התחשות של חוסר שייכות לשום מקום, ניכור פנימי שנוצר מהדחיות, מהפגיעות ומההאכזבות הרבות שקרו בדרך. תושת זרות כלפי עצמי, תחושה כה מאיימת ומבהילה שאני מנסה פשוט להתעלם ממנה (ואולי מעצמי). אני לא יודעת היכן אני, איפה השארתי את עצמי- איביגיל עם החיוניות שלה והברק בעיניים. הניכור צרב וחרך את עורי..כועסת שאני עשיתי זאת לעצמי...לא מסוגלת לראות מעבר... ובנתיים, איך "לאכול" את שלוש השנים המוחמצות..שנים יקרות מפז בגילי, שרוצים להתקדם ולבנות חיים. בנתיים לא מצאתי כל משמעות לאובדן הזמן וחוסר העשייה. ואולי בעצם הכל היה מעטפת אחת גדולה, פאסדה שהתמוססה ועכשיו אין משהו אחר שיחזיק וירצה להמשיך. הצלחתי לתפקד ולהתנהל טוב, היו בי קודם לפחות רצונות לעשות דברים. ואני חושבת היום, בשביל מה ? בשביל מה לעבוד להתקדם, ללמוד? מה הטעם בכל זה? זו סתם בריחה ...הפסיכולוגית דאז אמרה לי, שאני זקוקה לתפקיד ניהולי בכיר על מנת שיגדיר אותי. כאילו אני לא עומדת בעיניי עצמי. אז הנה עכשיו, אני זו אני..ללא צורך במסכות של תפקידים. לומר אני מנהלת... אני יועצת.. הרי התפקידים ההם שמילאתי גרמו לי לתחושת שביעות עצמית ולערך- והרי זה "חטא" שגעון גדלות, להרגיש קומפוטנטית ומלאה ביכולות. אני הושמצתי והואשמתי בזאת. הואשמתי שאני חושבת את עצמי, שאולי אני מדמיינת, והפער בינו לבין המציאות גדול. לכן, החלטתי לוותר על עצמי ולקחת כל מחלה או לקות שיתנו לי..ורק שיתנו לי.. ואולי אני עדיין ממשיכה לחשוב את עצמי לגדולה שהובסה... הספק..הספק...לא מפסיק. והחשיבה המעגלית נמשכת...

שלום אביגיל, אני מסכימה שעולה כרגע צורך להיות בטיפול, ובלבד שהוא יהיה מקצועי מאד ואחראי. הרצון להיאסף מחדש אחרי התפרקות פסיכוטית, להיות מוחזקת, מוכלת, ועם זאת אמיצה מספיק לצורך בקרת נזקים ולקיחת אחריות - מובן מאד. כל השאלות החשובות שאת מעלה - מוטב שייעשו בזהירות הראויה, עם איש מקצוע, שיוכל לסייע גם בהערכת מצבת הכוחות העכשווית. בהצלחה ליאת