שותקת

ליאת יקרה, שלוש וחצי שנים אני כבר שם - אצל המטפלת שלי. עדין מתעטפת בשתיקה; דומה שזו המהות הבסיסית שלי. אם בגלל שאני שתקנית למדי מטבעי (למה?), ואם בגלל שהעיבוד הפנימי שלי מתרחש בשברים קטועים - רק לעיתים רחוקות (ובתקופות) באה עלי ה'תרועה' הרציפה והבהירה. לפעמים אני מעדיפה לא להביא את עצמי: השברים מ?ל?א?ים אותי ומאיימים לפזר את הבלגן הפנימי לתחום רחב עוד יותר. ויש לי הנחה שהבלגן הזה ימיס לי את המיקוד ואת התפקוד היומיומי שאני כל כך שוקדת עליהם. היום חשתי לראשונה באופן חזק מאד איך עטיפות השתיקה מאיימות להכנס גם לשעות העבודה שלי. נבהלתי מכך... שמעתי שם דברים לא נעימים; ננגעתי עד נימי נפשי כנראה. נדחקתי יותר מדי לחלץ מעצמי תגובה, ורק בהמשך הבנתי שיכולתי להשאר במילים הכי פשוטות ובמבט המקשיב. אחר כך באתי אל המטפלת שלי ופשוט בכיתי. בכיתי ושתקתי. (רק בסוף סיפרתי מעט). אני טפשה כשאני שותקת. אני טפשה וקטועה מדי כשאני טעונה רגשית. רק שאלתי אם היא זוכרת אם כל הקיץ הוא בלתי נסבל כמו הימים האחרונים. רציתי שתרגיע אותי, וזה לא כל כך שינה אם ההרגעה תבוא דרך ערוץ הקיץ או דרך דיבור ישיר על הדברים. למה לעזאזל כל כך קשה לי לספר?? זה כאילו שיש חציצה בין החוויה לבין המילים; כאילו המילים עשויות להביא אותי למקומות מקובעים מדי שמעוותים את החוויה הגלמית. לפעמים אני רוצה פשוט להשהות את החוויה ולא לקטלג. אני יודעת (מנסיון) שהדיבור והעיבוד והקטלוג (הרחב - זה שמכיל היבטים רבים) עשויים לעזור לי לשאת את החוויה טוב יותר. ובכל זאת... זהו. עדכון יום חמישי. מקווה שהכל (או חלק) בסדר אתך. נויה

טוב - אם כבר אז כבר. ואני אמשיך להשתפך. הגוף מדבר אלי בימים רגישים. אני רוצה למעט קצת את עודף הקליטה שלו; העולם חודר לתוכי ואני לא מצליחה להגיף חלק מהתריסים. די שמשהו אחד יוציא אותי מכלל איזון וכבר כל הריחות מסביב מציפים מ-ד-י, כל פעימה קטנה באברי הגוף הופכת להלימה חזקה, האור כואב בעיניים, האויר נוגע בעור, מוסיקה (ולו ברקע) הופכת מכבידה ומעיקה. אני רוצה לכבות אותו מעט. הוא עמוס לי, מפטפט יותר מדי - לא שתקן כמוני... אי אפשר באמת לדבר את כל מה שהוא אומר.

נויה אהובת ליבי, כל כך קשה ומבלבל היום... את הרי יודעת כמה אני מתחברת לדברים שכתבת.. את יודעת כמה אני מתחברת למילים שלך. מחכה להן, משתתקת מיד כדי להצליח לינוק אותן ממך, להטמיע בי אותן.. אבל את גם יודעת כמה אני מתחברת לשתיקות שלך. כמה אני אוהבת לשמוע אותך חושבת בלב. לחכות..להמתין לך בידיעה בוטחת, שהנה עוד מעט קט תצליחי לברור את המילים שמתאימות לך. שנאמנות לך. שמייצגות אותך בדיוק. כשאת שותקת אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי עוצמת עיניים ובחיוך מתעטפת בשתיקה שלך. שהיא כל כך הרבה יותר מסתם שתיקה בשבילי. את כל כך לא טפשה כשאת שותקת. אני יודעת שלא בדיוק על זה חשבת כשדיברת.. שהתכוונת אולי לשתיקה שבינך לבינך.. אבל לא יכולתי להתאפק והייתי חייבת לספר לך מה זו השתיקה שלך בשבילי. ועוד לא התחלתי לספר לך מה מאפשרת *לי* השתיקה שלך... נויה'לה, אינני יודעת מה לומר..כל כך הרבה ממה שכתבת נשמע מוכר ממני ואני חוששת לעשות עוול לדברייך ולדבר בלי כוונה עליי. זה כל כך קשה לפעמים למצוא את האיזון בלי לחוות את הדברים בעצמך, באופן הכי אמיתי ואותנטי עבורך, לבין הצורך החיצוני, המתדפק על קליפתך מבעד לעיני המאזין, לתקשר את עצמך החוצה. והאם המטפלת 'אמורה' להבין את תחושותיי גם כשאני ספוגה בתחושות מעורפלות ובקטעי מילים שאינן נאמרות? או שעליי להיאבק בזה. להיאבק בי ובכוח לחלץ מתוכי מילים שיסבירו..גם במחיר של התמסמסות התחושה. גם אני, כמוך אולי, מרגישה שיש מילים או תחושות (ואולי זה עניין של תקופה) שברגע שהן נאמרות הן נספגות לאיזה מרחב שאיננו שלי.. מתמסמסות ואני נותרת בלי כלום. זרה לעצמי. מדריכה וירטואלית אחת יקרה, שאולי תגיע בקרוב, אמרה לי פעם שאם ארגיש זרה לעצמי סימן שלקחתי את הפנייה לא נכונה במבוך הפנימי. שזו סמטה שאולי לא הייתי אמורה להיכנס אליה. ואולי היא צודקת. אולי לא צריך בכוח לחלץ מעצמנו דברים.. כל דבר בקצב שלו..לקחת את הסמטאות שמבטאות אותנו באופן שהכי נאמן לנו. ואם זו שתיקה, אז so be it. תני לעצמך את הזמן לעבד בקצב שמתאים לך. בקצב שטוב לך. אני וגם את מעריכות מאוד את כוחה של מילה מדויקת לעשות את כל ההבדל..אבל כדי להצליח ללדת מילים צריך לפעמים לשקוע ולהתחבט בתוך נחשי-ערפל.. ובכלל, בימים האחרונים אני מרגישה שיש דברים, יותר מאחד, שאי אפשר לבטא באופן שלם במילים. יש חוויות של גוף וחושים ודמיון ורגש, שהמילים לא נאמנות להן. לפעמים אופן וקצב הנשימה שלי או העפעוף הקל של שמורות העיניים מבטאים אותי טוב יותר. וזה בסדר לשקוע בזה בלי מילים. גם אני כמוך, מתעטפת בשתיקה..כמהה שהגברת שלי תהיה איתי גם בשתיקתי. תיתן לי לשתוק ולא תעודד לחלץ מילים. תשמע אותי פנימה בלי שאאלץ לשמוע את עצמי.. אני לא יודעת למה זה כך.. ממה אני מפחדת. מאיפה הגיעה התחושה שהדברים יעלמו לי ברגע שאומר אותם. שהתחושה *שלי* החמקמקה, תהפוך ברגע למשהו תבניתי וזר..שזה יגרום לי להתנכר לעצמי. להקטין את עצמי אפילו עוד.. אני חושבת שהייתי רוצה ללמוד לזהות את הרגע שבו זה קורה. לזהות את המצבים שבהם השתיקה משרתת אותי טוב מהדיבור ולדעת לומר במילים 'רק רגע..עדיין לא..' נויה, האם זו השתיקה כשלעצמה שאיתה קשה לך, או התחושות המקוטעות שהולידו אותה? או אולי הצורך הלא מפורש לדבר את השתיקה, להסביר אותה..? אשלח לך את החיוך הכי אוהב שיש לי בארסנל החיוכים, ואעצום עיניים להקשיב לך חושבת לילה טוב יקרה שלי, וביזו קטן נוסף.. לילך.

לילכי אהובה, אני עונה לך חיוך. כי ידעת לגעת נעים ונכון. כי הצלחת לתת פסקאות שלמות לשברי המשפטים שלי. כי אכן היית אתי בשתיקתי. ואת צודקת (אני חושבת שאמרת גם את זה (?)) - ישנם גוונים רבים של שתיקה; ובדבריי (ובתחושותי) לא כל כך הצלחתי להפריד ביניהם. יש שתיקות מחכות ומטמיעות, כאלה שנותנות זמן ומרחב (לעצמי ולזולתי). ויש שתיקות עוכרות שלווה, כי - כמו שאמרת - הולדתן במקטעים של חוויה. את יודעת? לפעמים אני מתבלבלת בין מושגי עודף וחוסר. מפני שישנו חוסר שמקורו בעודף לא מווסת: למשל, עודף מודעות לתחושות הגוף גורר לבסוף תחושה חסרה של numb; או מחשבות שרצות מהר מדי, מבלי שאוכל לאחוז או לבחור במי מהן, מניבות חוויה של "לא כלום" - אין לי שום 'תעודה' שחשבתי אותן אי פעם. משהו קורס שם כשלאורך זמן לא מצליחים לתפוס שום דבר ולקרוא לו בשם, גם אם השם אינו ממצה דיו. ולכן אני רוצה לבחור לדבר (לא תמיד, לא בכל שניה נתונה, לא בכח (אבל לפעמים כן במאמץ)). ועדיף לדבר למישהו. למישהו שמקשיב. כמוך. [תראי איך ערקתי ברגע מן השתיקה אל הדיבור]. תודה לילכי יקרה, שולחת חיבוק דובים. אל תשכחי שגם אני אתך, טוב? נויה

נויה'לה אני דווקא רוצה להתחבר דרך ערוץ הקיץ. הימים הדחוסים והכבדים האלה, שמעיקים בהבל היוקד שלהם, רושפים עלינו את זעמם. מה כבר אפשר לעשות בהם, אם לא שתיקה. ההיטפשות הזאת שאת מזכירה, ההיטפשות של השתיקה, הזכירה לי פתאום את אותן חיות מדבר המסוות את עצמן בצהוב ובחום, ונדמות כעלה יבש, מפחד הכיליון. "עושה קולות של שטיח" - כמה טפשי, כמה מועיל. כמה הישרדותי. היום, בעבודה, זזת קצת. הסגרת שאת בכלל לא צהובה-חומה, וכמעט נטרפת. מצאתי את עצמי כועסת על מי שהעז לפגוע בך. לחלץ ממך תגובה בכוח, דווקא כשהיית מוכרחה להיט?פש. הודיתי בלבי למי שהיתה שם בשבילך, אוהבת אותך בתרועה או בשברים. יופי שלילך הייתה כאן, לפני, לחבק כמו שרק היא יודעת. תראי מה השעה. בואי נלך לישון ודי. ליאת

אוף, ליאת, איך ידעת להיטפל כך ל'טפשה' ול'מטפישה'?? לפעמים אני באמת נוטה לצהובה-חומה. נטפשת לעצמי. לא רואים אותי אם לא מתבוננים היטב. פתאום אני נזכרת בהנאה (בזמנו זה דווקא עצבן אותי) שבתקופת הדכאון שלי - בהיותי מסכנה, חלושה, גוררת רגליים, ובחוויה שלי בלתי נראית - התחילו אתי הכי הרבה שאני זוכרת. נחמד שדווקא ראו... היום בעבודה באמת נחשפתי. תודה מקרב לב שכינית זאת "תזוזה". זה חשוב לי ! (אם כי יש לזה גם היבטים שליליים ואני אצטרך ללמוד). לילה טוב, ליאת יקרה מקוה שנעבור את הקיץ בשלום - בצהוב-חום או בירוק או באדום, נויה