לילך

היי לילך... יותר טוב..??? לא זה לא יותר טוב...? ממש קשה לי להסתדר עם האובדן של אמא יקרה, וחברה טובה... הגנתי עליה בכל כוחי, אבל היא פשוט התעייפה מהכל והלכה לנסות עולם חדש... הכי קשה בעולם זה לדעת שהיא באמת לא תהיה בחתונה, שלי, לא תעזור לי עם כל ההתלבטויות, לא תבכה איתי אחרי הלידה הראשונה, לא תשיר לילדי, לא תביא אותם מהגן כשאני ממש לחוצה בעבודה... אבל הכי קשה זה לקום בבוקר ולא למצוא אותה עם החיוך שלה להגיד לי בוקר טוב... אני לא מבינה איך אנשים עוברים אחרי אובדן של אדם ממש קרוב לסדר יום רגיל. אצלי הכל השתבש....אין...

אויי....א.פ.ס.ח.... כל כך כואב לי לשמוע.. באמת. אני כל כך מצטערת על האבדן..כל כך כל כך מצטערת.. וכל כך מצטערת אם לא הייתי רגישה מספיק..אם שפכתי את העצב והפחדים שלי בלי לחשוב עלייך. איכשהו הייתי בטוחה שהדברים הסתדרו, עד כמה שאפשר.. לא העלתי על הדעת. אני כל כך מצטערת אם הכאבתי יותר. באמת א.פ.ס.ח . מעומק הלב. אין דבר יותר כואב מאבדן של אמא אהובה, זה לא קל בכלל.. להתמודד עם תחושת ההחמצה והאבדן.. הלוואי ויכולתי לשלוח שתי זרועות ארוכות וחמות מבעד למסך ולתת לך חיבוק אדיר, כזה שמחבק חזק את הגוף ומשאיר גם כתף רחבה להניח עליה ראש. מכל הלב. לא חוויתי אבדן כזה אף פעם, אז אולי המילים שלי יהיו ריקות מתוכן בעינייך..אולי יש דברים שמבינים רק כשעוברים אותם בעצמך..אני לא יודעת.. נדמה לי שיש דברים שלא מחלימים עד הסוף אף פעם. שהכאב ותחושת האבדן של אמא זה לא משהו שעובר כל כך בקלות. כנראה שתמיד תחשבי עליה והיא תמיד תחסר לך... אבל אני בכל ליבי מקווה שלאט לאט לומדים לחיות לצד ההעדר. לשלב את ההחמצה והעצב, ואולי עוד כל מיני רגשות קשים שקשורים בזה (כעס? תסכול? אשמה?..) בתוך איזו נישה בנו שמאפשרת לנו לנשום.. ואז אולי בהדרגה לפרק את גוש הכאב, שנצרר יחד בצרור כבד אחד, לחלקים קטנים יותר, מעין פתיתי שלג, או חוט כסף דקיקים. אולי בהדרגה הזכרונות כולם נשזרים במכלול של חיינו. נוגעים בכל התחומים. שוזרים את חוטי הכסף הדקיקים של העצב והגעגוע במחשבותינו. ואולי אולי, ממש בהדרגה, כשהכל ארוג יחד; פסים צבעוניים של שמחות של היום, עם פסים ישנים, משובצי-כסף, של זכרונות שמחים מפעם, גאווה של היום, עם גאווה, שזורה חוטי-כסף-געגוע, של זכרונות-פעם, תקוות של היום עם תקוות של פעם... אולי כשהכל נשזר בהכל, אפשר לחייך מכל הלב ולתת לעיניים קצת לדמוע במקביל. אולי אפשר אז להתרפק בחיוך על זכרונות טובים שיש לנו מאלה שהלכו. לחייך בגעגוע, אך גם בהנאה שקטה, על הזכות שהייתה לנו לבלות ולהכיר את היקרים לנו. לשאוב חלקים מהם לקירבנו.. אמא שלך היקרה פועמת בך עדיין.. זה נשמע כמו קיטש של סרטים אמריקאים, אבל החיוך שלה שמפציע בבוקר נמצא בך. החיבוק שלה, ההליכה שלה, התנועות שלה כשהיא מבשלת. הצורה שבה היא מניעה את אצבעותיה... כל ההרגלים האלה, הקטנים, שלכאורה חסרי משמעות, טבועים ונמצאים בך. היא בך, אמא שלך, ואת יכולה להתרפק ולהיעטף בזכרונות המגינים שלה. וכן..אני יודעת..זה לא תחליף בכלל וזה לא מנחם ולא עוזר.. אני יודעת.. ומה בכלל אני מבינה בכאב מהסוג הזה..ואיך אני מעיזה.. את צודקת. הכאב הוא אדיר, ולעיתים בלתי נסבל. ובכל זאת, אני מצליחה לדמיין אותך מחייכת לילדים שיהיו לך, חיוך מאיר עיניים, גאה ונפעם על כל גילוי קטן, ונזכרת במקביל בהבעות הפנים של אימך. נזכרת כמה נהדרת היא ומה היא ודאי הייתה עושה אילו... אני יכולה לדמיין אותך מצליחה לחייך ולדמוע יחד. מצליחה להרגיש עונג ורוגע ושמחה, שמהולים בהם געגועים ונוסטלגיה.. להיתעטף בזכרונות הטובים של אמא, גם אם הם מהולים בכאב, ולהרגיש לא רק עצב וחסר..אולי אולי גם רגשות שקטים ורוגעים, להתרפק בשקט על אהבתה וחומה. הלוואי הלוואי שלא הכאבתי, א.פ.ס.ח יקרה, הלוואי שתצליחי להיעזר, שתצליחי לכאוב קצת פחות עם הזמן..לספוג לתוכך את הזכרונות הטובים ולחבק אותם בצער, אבל לא רק.. הלוואי שתסכימי לקבל ממני חיבוק מבין. חיבוק של צער כנה ושל תקווה ואמונה הלוואי שיהיה לך טוב. איתך, לילך.

א.פ.ס.ח. ולילך אני מוצאת את עצמי קוראת ובוכה בליבי. המחלה הארורה לקחה לי 3 אנשים יקרים בחיים. המחלה הזאת אכזרית. אין לה גבולות.היא לא מבחינה בין טוב לרע, פשוט מגיעה וגורמת למהפכה.בחיים של החולה,בחיים של המשפחה,ומותירה את כולם חסרי אונים אל מול סבל נורא.המחלה הזאת זוועה.ולפעמים קשה להתגבר...רק לנסות להמשיך הלאה. מחפשת עוד מילים להקל אבל לא בטוחה שמסוגלת לתת את ההרגשה הזאת... מניחה שהזמן יעשה את שלו. סליחה שככה התפרצתי ... וסליחה שאני כמעט אף פעם לא מגיבה, רק שתדעו שאני תמיד קוראת ,ולא תמיד יודעת מה לומר... מאחלת רק טוב.