האשמות עצמיות וקושי להשלים עם פרידה

בוקר טוב ממש בקצרה(בערך...)בשלב זה. אני גרוש מזה כחצי שנה(גילי 48),את הבית עזבתי או יותר נכון הועזבתי (לפני כשנתיים) בעקבות סדרת מעשים נוראיים,לרבות ניסיונות אובדנייים(גם אם היו "הצגה", לעיתים) גם בעת הימצאות הילדים בבית.הרקע הינו (גם) אובססייה לצורת אוזנה של אישתי,דבר שהציק לי (הן בהיותי איתה והן כמחשבות טורדניות ומעיקות) מאז הכרתיה.ובכל פעם שהיה לי (ולנו) לא טוב,הטלתי את כל מכאוביי ותעוקותיי בכיוונה זה.הכי קל להאשים אחרים... בנוסף,חליתי בלוקמיה בשנת 2003 ולשמחתי (שלצערי אינה תמידית...) המחלה לא נשנתה.כן,לפעמים אני חולם על הישנות המחלה כי אז אולי היא (אישתי) תרצה בי שוב...שלא לדבר על החברה(תרתי משמע) ש(עדיין) מחשיבה מחלה רפואית גרידא (ולא נפשית רחמנא ליצלן.) לרצוייה ומקובלת ואף "סקסית". שבועות ספורים אחרי שובי לשיגרה (בתום 4 סדרות של של טיפולי כימותרפיה),החלתי לסבול מדיכאון ובעייתה האסטתית של אישתי הציקה לי יותר מפעם.או אז,התחלתי ליטול כדורים פסיכיאטריים(רבים ומגוונים...),שלדעתי (ככל שחלף הזמן),רק דרדרו את מצבי."זכיתי" גם להיות מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה סגורה וגם שם (אפילו) ניסיתי לשים קץ לחיי.הרי אין טעם לחיי בלעדיה....המשענת שלי נטשה אותי.!!וכשאני מנתח זאת,הרי "הרווחתי זאת ביושר"... מאז,בהדרגה,שבתי לשיגרה,על אף שגם את תפקידי(הבכיר) בעבודה הפסדתי,שכרתי לי דירה ואני (פחות או יותר) עצמאי ואף מכיר נשים,בין אם להכרויות קלילות בין אם למטרה אחרת.אז יש ריגושים קטנים ואורגזמות אך זה אינו האושר. ולא מפסיק להאשים את עצמי על "בישול הדייסה".כנראה שאיני יכול להיות נורמלי וסטנדרטי. אולם,אם אהיה כן עם עצמי,איני מפסיק לחשוב על חזרה לאישתי הגם שאני יודע שכשאהיה עימה (שוב) בעייתה (צורת האוזן) תמרר את חיי וחיינו. ואני יודע,גם אם זה לא נראה הגיוני(לפחות לא כעת),שהעתיד הינו מסתורי ושצריך לחיות את היום וכו' וכו'...וכן,אולי בעתיד נהיה ביחד ואולי...מה שנראה לי דמיוני לחלוטין היא תרצה אותי ואני לא ארצה אותה... ואפרופו האוזן,בכל פעם,למשל,שהיא הייתה שוחה ואוספת את שיערה בכובע מים הייתי נבעת רק מלהביט ולהיתקל באוזנה.לעיתים,אף הייתי מזיע.וכשהייתי שב הבייתה לאחר יום עבודה,היא הייתה מייד פורעת את שיערה (שהיה אסוף)בגלל "המשוגע"....בקיצור,מצב רוחי השתנה בהתאם לאופן שבו אוזנה נגלתה (או שלא...)לעיניי.ואלו הן דוגמאות ספורות בלבד.זו ה"שריטה" שלי- מודה באשמה!! בכל פעם שאני הולך לישון,(וגם בשנתי היום אני לעיתים חולם עליה..),אני מקווה שכשאתעורר אהייה חבוק בזרועותיה ושנחזור לחיות ביחד.למעשה,נראה לי שכעת בסך הכל אנו בהפסקה.בהגיון,אני יודע שאת הנעשה אין להשיב ועלי לפתוח "פרק חדש".נכון,העתיד הינו לוט בערפל ואולי(מי יודע...) בעוד מספר שנים נשוב להיות זוג. האם יש לך איזו המלצה? תודה המתלבט העצוב!! ועוד קצת...וסליחה על הציניות.... רבים המטפלים והרופאים הפסיכיאטריים(גם פרטיים..) אותם ביקרתי ואיתם נועצתי,אך למעט שיפור מצבם הכלכלי..אני לא חשתי הקלה,לצערי. לא היה כדור שלא נוסה על ידי וגם להתאשפז במח' סגורה "זכיתי". כן,ובעיתות כאלו החיים נראים לי סתמיים וחסרי שמחה.אני רק רוצה לעבור את התקופה הזו ולהתחזק ולהיות "בעל חוט שידרה עצמאי ". כל שאני רוצה זה לישון,אני יודע שזה סוג של בריחה....ולחזור למשפחתי במתכונת שהייתי בה.אהיה מוכן לעשות כל דבר אבל כל דבר שגרושתי תבקש ממני כדי לחזור אליה. אני גם מודע (ואולי היא לא חשבה על כך) על הנזק שניגרם ועוד יגרם לילדינו,נכון גם אני אשם בכך). ממתין לתגובות.. נ.ב - אולי אם אשלח לה מכתב זה יעזור לי(להחזיר אותה,כמובן) המתלבט העצוב

למתלבט העצוב שלום, קשה שלא להרגיש את העצב בדבריך ואת התחושה שמשהו מרכזי חסר בחייך. אתה מרגיש שמה שחסר לך זו אשתך ואני מניח שלו הכל היה מסתדר איתה היית מרגיש טוב יותר. אבל מדבריך אני בעיקר שומע אדם שכבר הרבה מאוד זמן לא מרגיש מרוצה. מרגיש שמשהו חסר לו, משהו לא בסדר. גם כשהיית עם אשתך. האוזן שלה היא רק סימפטום, בולט, אבל סימפטום לקושי שלך להתמודד עם מה שיש. לכן עצתי היא שתנסה, בכל אמצעי מצא לנכון, להבין מה באמת חשוב לך. למה אתה מתקשה להשלים עם כך שדברים לא מושלמים. לדעתי, וזו דעתי בלבד, הדרך לשם מתחילה בך. בהבנה שהתחושה שמשהו לא בסדר מקורה בך. קשה לך עם עצמך. כמו שאמרת - קל לזרוק על אחרים. וזה נכון. לא קל להתמודד עם האוזן המעוותת הפנימית של עצמנו. אני אישית מאמין שהדרך למסע הזה היא בטיפול ארוך טווח. אבל אם אתה מכיר או שומע על דרך אחרת שמתאימה לך, לך על זה. העיקר שהחיים שלך ייראו לך קצת יותר בעלי משמעות. ואז גם פגמים של אחרים ייראו, אבל יהיו פחות דומיננטיים. מאחל לך הרבה הצלחה, דרור