סתם

הי אורנה יקרה, אחרי פרק זמן די ארוך שבו התרוצצתי בעולם שבחוץ, יש לי הערב סוף סוף כמה שעות של חסד להפנות אל העולם שבפנים ולעצור את המירוץ. אז אני כותבת לך (או לכם - אנשי הפורום)... גם כי משהו כואב לי כרגע ולא בהיר מספיק. משהו מה"ק?ט?נו?ת" של החיים. היתה שיחת טלפון תמימה עם חברה. לא מזמן, לפני כשעה וחצי. ואז אמרתי משהו. מה שאני חושבת (על משהו שהיא נוהגת לעשות/לחשוב במצבים מסויימים). משפט אחד מרכזי. אולי שניים. ומרגע זה ואילך חשתי אותה מזדעקת ומתגוננת - מצדיקה את עצמה כאילו הפניתי כלפיה האשמה. ניסיתי לעשות אחרת - לרכך, להיות ישירה פחות; אבל היא כבר היתה במודוס של שליפת קוצים. כל כך לא לזה התכוונתי (ואמרתי זאת)... טעיתי. אולי בתוכן טעיתי. ואולי פשוט לא הייתי עדינה מספיק. באותו רגע משהו במקצב הפנימי שלי כמו הפסיק לפעום. כבדות של כאב התערבלה לי בבטן. זה קטן; לא דרמטי; מהדברים שקורים לכולנו שוב ושוב. ערעור שיתאזן עוד זמן מה. מין קפיצת בהלה קטנה מעצמי. אני פשוט נמצאת במספר מקומות ביחד: איתה - שנפגעה מדברי (ואני הרי יודעת מה זה כשמשפט אחד חודר ישיר מדי, קהה מדי, ומעורר מדקרות של כאב), ועם עצמי - שלא תמיד יודעת מה בדיוק לעשות עם המקומות שבהם היא מאכזבת ולא רגישה. אני סתם משתפת. סתם פורקת. אולי סתם "מסדרת" לעצמי את הדברים דרך הכתיבה כאן. מה שלומך?? ורד

במבט לאחור ההודעה נראית לי קצת לא מובנת. אני מתנצלת... עכשיו הכל בסדר. אני מאריכה לי את שעות החסד ומושכת אותן לשעות הקטנות של הלילה. בשבילך השעות האלה מוקדשות לעבודה. מקוה שאת לא עייפה מדי ורד

ורד יקרה לי מאד, הטקסט שכתבת לא נשמע לי בלתי בהיר. מכירה את מדקרות הכאב, משני הכיוונים. זהו אחד הסיכונים המקצועיים הבולטים ביותר, עוד תראי... מאחר ואני באמת עייפה, אני מרשה לעצמי לא להאריך כעת, ולהסתפק בשליחת החיבה העמוקה שלי הרחק עד אלייך. לילה, אורנה