מה לעשות?

ערב טוב, אשמח אם תוכלי לעזור או לכוון אותי. אני לא מצליחה להפיק את המקסימום מהטיפול. אני שם יותר משנה וחצי וכל הזמן מביעה רצון לעזוב או לברוח. אני בחורה מאוד מופנמת, נוקשה, וקשה להוציא ממני מילה. אחרי שנה וחצי אני בקשר יותר טוב עם המטפלת, כלומר אני קצת יותר פתוחה, נינוחה...אבל זה עדיין לא מספיק מבחינתה, כי אני עדיין מסרבת לשתף אותה בהרבה נושאים שלטענתה זה גורם לתקיעות בטיפול. סיכמנו השבוע שאני אנסה לכתוב את כל מה שעולה לי בראש, כי בכתיבה זה יותר קל. אבל היום ואחרי שהעליתי את זה על הנייר, אני נראית לעצמי יותר חשופה, יותר פגיעה ואני נראה לי אוותר על הרעיון של לשתף אותה דרך הכתיבה. אני נורא מפחדת, ולא מצליחה לתת אימון באף אחד אפילו בה, למרות כל ניסיונותיה להתקרב. ואם אני אתן לה את המכתב, כאילו מה יישאר לי. הרי זה הכל, כל החיים שלי, המחשבות, האינטימיות....הכל. מה לעשות?

גלית יקרה, את מתארת קושי ליצור אינטימיות ולפתח תחושת אמון, שייכות וקרבה. לאור זאת, העובדה שאת מתמידה בטיפול ואף מוכנה לנסות אפשרויות הבעה רגשית חדשות מעוררת בי הערכה רבה, כלפייך וכלפי הטיפול. אני רוצה להציע לך לראות בקושי למול המטפלת את מוקד העבודה שלך - זהו האתגר שלך, שמייצג אתגרים דומים נוספים עם דמויות בחייך. אם תחשבי על זה כך, תראי שהתחבטויות הנפש האם להפקיד בידה את הטקסט הכתוב הן לא 'הפרעה' לטיפול, אלא הן מהוות עבודה טיפולית חשובה בפני עצמן. בהצלחה, אורנה