הורסת לעצמי

שלום. יש משהו בחיים שלי שמפריע לי מאוד. ולצערי אני נאלצת לקצר: אפשר לומר שאני מתנהגת ככה מגיל צעיר, תמיד נהנתי יותר לשהות אצל אחרים, בבתים של חברות, בחברת המשפחות שהרבה יותר טובות וכיפיות משלי. המחשבה על החזרה הביתה, למקום שלי, נראתה לי מדכאת מידי. ועכשיו, החברות התחלפו בבחורים.... כשאני באה לבחור כלשהו הביתה אני לא מסוגלת לעזוב. אז מה שקורה זה שאם אני ישנה אצלו או דבר אחר, אני לא מסוגלת להגיד לו "טוב אני צריכה ללכת" או "יש לי סידורים" או עבודה או כל דבר אחר. זה הכל כדי להשאר אצלו, כי אצלו טוב יותר. רק עצם המחשבה של לחזור אלי הביתה (אני כבר גרה לבד), אל החיים המדכאים שלי, גומרת אותי. אני חייבת להיות אצלו עוד קצת, עד שנמאס לו או שיש לו עיסוקים אחרים והוא אומר שהוא צריך ללכת לעבודה, או סיבה אחרת. ואז אני אומרת "כן ברור גם אני צריכה ללכת" אבל זה תמיד מוציא אותי רע, כאילו אין לי חיים, או עיסוקים משל עצמי. כאילו אני צריכה הרבה מאוד כח נפשי לומר שאני צריכה ללכת, מבלי שהוא יעלב או פשוט שאני באמת ארצה לעזוב. זה משפיל אותי, כשהוא אומר שהוא צריך ללכת או שיש לו עבודה, ואני תקועה שם, באמצע החיים שלו. זה משפיל בפרט אם קיימנו יחסי מין, הוא שואל אם אני צריכה ליווי, הסעה או מונית, אבל זה לא העניין. העניין הוא שהוא צריך שאני אצא לו מהחיים, כי אני תקועה שם. זה משפיל כי אני מרגישה כאילו אני חסרת ערך עצמי, שאני לא יודעת לכבד את עצמי, למה לעזאזל אני תקועה שם? למה אני נתקעת לו ככה בחיים? הכוונה היא לא לבנאדם ספציפי, אני מדברת בכלליות... זה קורה עם כל בחור שאני יוצאת איתו. אני לא מסוגלת ללכת אף פעם, עד שהוא לא צריך "להעיף" אותי. אני יודעת שהם לא עושים את זה כדי להעיף אותי, אבל אני יודעת שאח"כ זה "מוריד" הרבה מהיחס שלהם כלפי. אני יודעת שאני אהיה פחות אטרקטיבית ככה אם אני לא נראית עסוקה יותר, כאילו שיש לי חיים מעולים לחזור אליהם. למה אין לי ערך עצמי? למה אני מתנהגת ככה?

שלום אמיל, אני חושבת שהניתוח שהצעת להתנהגות שלך מאד מעניין: בילדות הרגשת שבתים אחרים טובים משלך, והיום את מרגישה שלבחורים שאת יוצאת עמם יש חיים מספקים ומלאים יותר משלך. זוהי באמת אותה תחושה של ערך עצמי פגוע, המבקש להתמלא 'מבחוץ', באמצעות הרצון והנוכחות של מישהו אחר. אני רוצה להציע לך להתחיל לעבוד על ה'פנים', על התחושות הקשות האלה שחוזרות וממלאות אותך פעם אחר פעם. אני מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולעבוד שם על הדברים. בהצלחה, אורנה

היי אורנה תודה על התשובה. אני לא בטוחה עד כמה אני חושבת שהחיים שלו מספקים משלי, אלא שפשוט הרבה יותר נעים לי אצלו בבית. לא נעימה לי המחשבה שאני אצטרך לחזור לחיים שלי, לדירה שלי, לחדר שלי... כאילו כיף לי להיות בכל מקום אחר מאשר לחזור לחיים שלי. איך יודעים מתי ללכת? מבלי לפגוע? ובכלל אני לא בטוחה שאני רוצה ללכת. איזה טיפול יש לזה כבר? אם אני יודעת מאיפה זה נובע, איך אני אוכל להפסיק פתאום?