מפחדת

הי. אני לא מצליחה לדבר עם אף אחד על מה שעובר עליי בזמן האחרון. התחלתי לקחת תרופה פסיכיאטרית לפני חודש, אבל לא נראה לי שהיא עוזרת, אני מתחילה להפחיד את עצמי, על פני השטח אני מצליחה לשמור על ארשת פנים רגועה, והרוגע הזה מלווה אותי גם כשאני אוגרת כדורים, חושבת בשמחה על המוות של עצמי, וכשזה קורה זה כאילו אני מסתכלת על עצמי מהצד ואין לי שום יכולת לעשות כלום...הדבר השונה הוא שפעם הייתי עושה מעבר מוחלט, או שהייתי בדיכאון, לא חושבת בהגיון, בבכי הסטרי ולא לחלוטין מודעת למה שאני עושה ( או לפחות זה נראה לי הגיוני ) ועכשיו זה כאילו התרופה לא פועלת עד הסוף אלא יוצרת ניתוק, אבל באיזשהו מקום אני עדיין מרגישה את ה"אני" הרגילה הנורמאלית שאני מכירה, צופה מהצד על הנעשה בלי יכולת לעשות כלום ( בזמן התקפים שכאלה ) גם ההתקפים עצמם רגועים יחסית, פשוט עם אותן מחשבות הרסניות, אך הפעם אני מרגישה כמו רוצחת שכירה, עושה הכל ברוגע מושלם ומוצאת את האני הנורמאלית שלי צועקת כמו משוגעת בלי קול, אין חוויה יותר מפחידה מזה, וגם הדד ליין שהקרייזי מי שמה לעצמה, ברגע שאיזו מחויבות נגמרת לה, מתקרבת ואני די בפאניקה..(זה בדרך כלל קורה בערב ונמשך ללילה ) ברור לי ( עכשיו ) שזה נשמע מופרע לגמרי..

שלוש נקודות יקרה, אני רוצה לבקש ממך להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה, משום שהם בעלי המקצוע המתאימים להשיב על שאלות תרופתיות. בינתיים, אשתף אותך בניסיוני עם מטופליי. במידה ומדובר בטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה, תחושת הניתוק שתיארת אינה מתחייבת, ובהחלט כדאי לשקול החלפה תרופתית. את המצוקה הרגשית שתיארת אני מקווה שתוכלי להביא אל טיפול פסיכולוגי, או לקשר עם אדם שאת סומכת על קרבתו ועל שיקול דעתו. מחזיקה אצבעות להקלה קרובה, אורנה