אני לא סובלת

ובכל זאת אין לי כוח לכלום ואני רוצה למות, להתאבד. אין לי כוחות לסיים יום עבודה אחד, ועוד פחות להתחיל אותו. בקושי יש לי כוח לזוז ואין כוחות לדבר. המחשבות האובדניות לא עוזבות לרגע. אבל אני לא מצליחה לראות במחשבות האלו דבר שלילי. מה רע? לא רוצה לא צריך. הכל רציונלי, מתוכנן. לא לפי רגשות. הרצון למות, הדרכים לביצוע - הכל עובר דרך מסנן ההגיון. הכל עובר. אין לי כוחות להחזיק את עצמי בחיים, זה הכל. מה עושים? שמעתם על התאבדות שלא נובעת מסבל? ולמה הרצון למות לא מפריע לי אפילו קצת? למה הכל רציונלי ומתוכנן? הכל מלא בריקנות בתוכו הכל חסר משמעות. לא חווה רגשות...

לא להרגיש זה אולי הסבל הכי גדול שיש. לפעמים מפחדים להרגיש כי אז זה יהיה בלתי נסבל פשוט והריקנות היא התהום הנוראית ביותר מה מונע ממך להרגיש?

אני לא יודעת מה מונע ממני להרגיש... משהו בי דפוק כנראה... אולי סתם כי אין לרגשות האלו שום משמעות... עצוב? עצוב שמח?שמח. שיהיה, מה אכפת לי?

שלום, הרצון למות, המחשבות על המוות, ואפילו המחשבה על דרכים אפשריות לעשות זאת, הם עניין לגיטימי, ובמצבים מסוימים אף מובן. אחרי הכל, אנשים ברי שיפוט הם בני חורין, ומי שבאמת רוצה למות יכול לעשות זאת ללא קושי מיוחד. למרבה המזל, יש בנו תמיד גם את הקול הנוסף, שמכיר באפשרות שיכול להיות אחרת. יש את הכוח להישאר בחיים גם כאשר הם חובטים בנו קשות. גם החספוס וההתכחשות לרגשות אינם אלא מנגנון הישרדותי כנגד צריבתם המרה של הדיכאון, הייאוש, הבדידות, האכזבה, העלבון, העצב, הזעם, ובעצם כל מה שפוצע אותנו מבפנים. בחרת לתת לדבריך את הכותרת "אני לא סובלת", ואפשר להבין מדוע את כותבת זאת. אבל אולי כשתסכימי לפגוש את הכאב, ייגעו בך גם החמלה, הרוך, השלווה והאהבה, שלא מצליחים לחדור את מעטה הקשיחות הרציונלי בו את בוחרת להתעטף. שולחת לך כוח ותקווה ליאת

תודה תודה על התגובה לא לכולנו יש את הכוח להישאר בחיים. והקול הנוסף אותו אני שומעת הוא לא קול שאומר לי: "יכול להיות אחרת" אלא קול שאומר לי שאני רק אפצע ולא אצליח למות ואהיה משותקת לכל החיים שלי בלי יכולת אפילו לזוז... אני לא חושבת שזה כ"כ פשוט למות למי שרוצה.