הצהרה אובדנית

בני בן 5 שנים. היום במהלך האמבטיה אמר לי "את יודעת מה אני יעשה? אני יהרוג את עצמי". הייתי המומה! שאלתי אותו איך הוא חושב לעשות זאת והוא ענה "אקפוץ מהחלון". שאלתי אותו מה יקרה לו אם הוא יקפוץ "אני אמות" ומה קורה כשמתים? "אני אהיה שליח, יוכלו אותי חרקים ולחברים בגן יהיהו הרבה חרקים לתפוס". יש סיב לכך שאתה רוצה להרוג את עצמך? "כי את מכעיסה אותי" אמרתי לו שטוב שמספר לי ואם ירגיש כך שוב שיספר לי ונדבר על כך. מהלך כול הזמן הזה טיפלתי גם בבני בן ה 1.6 ולמעשה לא יכולתי לפנות לו זמן יחידני. אחר כך הוא שב וחיבק ונישק אותי הרבה פעמים (לא אופייני לו) דיבר איתי כמה הוא אוהב אותי. עוד הוא הוסיף שיש לו חלומות רעים בלילה שרובוטים ומפלצות טורפות/הורגות אותו. אני חייבת לציין עוד שני פרטים: לאחרונה לאחר חצי שנה יבשה הוא הרטיב פעמים בלילה. אביו היה במילואים 10 ימים וצפוי לחזור לשם שוב השבוע. מה אני עושה עם זה?????????? עד כמה להיות מודאגת. אנחנו בבית שכור קומה שנייה ללא סורגים בסלון. עד כמה להילחץ ולעקוב אחריו. האם חיוני ללכת לפסיכולוגית? הוא להסתפק בהיוועצות איתה. האם ליזום איתו שוב שיחה בנושא או לעזוב את זה ולבדוק עד כמה זה התכנים האלו עולים שוב?

תשובה לא מקצועית: לדעתי אין מה להלחץ למרות ההצהרה הקשה. נראה לי שילד בן חמש לא מבין את המשמעות האמיתית של המוות ויתכן שהאמירה באה מתוך איזה תחושת מצוקה וקושי זמניים שהוא לא יודע איך להתמודד איתם. מה שנראה לי זה שכדאי להיות עם אצבע על הדופק ולבחון האם ההצהרה הזו מופיעה שוב ועד כמה היא נובעת מבעיה אמיתית. רק אם נראה לך שהעניין ממש מטריד אותו כדאי לפנות לפסיכולוגית. כאמור, זוהי דעתי האישית הנובעת מן השכל הישר וההיגיון ולא מתוך ידע מקצועי.

שלום אם, בגיל חמש פורחים הפחדים, ומגוון אינפורמציות שמספרים ילדי הגן האחרים חוברות למפלצות הפנימיות... לאור זאת, העמדה הראשונית שלי היא שאין צורך להגיב באורח אקטיבי, אלא בעיקר להקשיב, להסביר את העולם המבלבל הזה, ולהיות נוכחת עבורו. לצד זאת, בהחלט כדאי להיות עם היד על הדופק, ולהתייעץ עם איש/ת מקצוע במידה והפחדים מתמידים ומפריעים לבנך. בתור התחלה, כדאי לשוחח טלפונית עם מומחי הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשי את הטלפון בפורום או במנוע חיפוש אינטרנטי), מהם תוכלי לקבל הכוונה ראשונית. בהצלחה, אורנה

שלום רב לאם השואלת ודאי שהצהרה מסוג זה תעורר אצלך דאגה תדאיג תלחיץ ואף תפחיד. אך לפי דעתי אליך ראשית לוודא ביחד עם הילד איךיגיעה למצב כזה בגיל כמו שלו לומר או יותר נכון לצאת בהצהרה כזאת.נסי לברר זאת איתו ונןסף ליזכר אולי הוא נכח בזמן מריבה אפילו ברחוב או בבית אחר כשאת נככת גם ושמע את זה.הייתי רואה בזה אומץ כי יש הרבה מבוגרים שלא מדברים עלל המוות אלא גם לא יודעים ליתמודד עם זה. ולא מצליחים לשלליהם הרבה שנים עם אובדן.הייתי גם מעיצת לך לגשת עליו בעדינות ולשאול אותומדוע הוא אמר כך. יכול להיות שהוא מרגיש שלא מתיסים אליו.ורוצה להשיג יתיחסות מכם על ידי התנהגות קיצונית. ולכן באה בהצהרה מסוג זה.יש בכל אופן כל גורם שיכול לססייע לכם ומיוחד משהו מקצועי שידבר איתו ויכול להגיע לשורש הבעיה. ולמצוא לה יחד איתכם פתרון. שולמית