לחוד אבל ביחד

לא מרגישה שום דבר. אמרתי את זה. אמרתי לה מה קרה לי. אמרתי לה מי פגע בי. שוב אנחנו מדברות על אמון. שוב קשה לי לסמוך עליה. היא מנסה לכוון אותי לנימי הנימים של הקושי לסמוך, אני לא מסכימה לדבר על זה. אני מדברת בקול יבש, המילים קצת נתקעות לי ויוצאות מגומגמות. מחזיקה בכל הכוח כדי לא להרגיש את זה. שוב מקטינה את החוויה במחשבות, חוסמת את הרגש מלעלות ולהציף. כבר הרבה זמן לא הסתכלתי עליה. שתיקה. לא נוח לי בשום תנוחה. רוצה לקום וללכת, להיעלם לאיזה זמן. נשארת במקום. המילים מנותקות ממני, נתלות לרגע בחלל החדר ונמוגות. כבר לא בטוחה שאמרתי אותן בקול, חושבת שאולי רק חשבתי אותן. היא זהירה. אני מרגישה את זה. היא שואלת שאלה. אני מקופלת בפינת הספה, ראש על הבירכיים. אולי מנסה להיעלם משם, להיבלע אל תוך עצמי. היא קוראת בשמי בעדינות. אני לא עונה. לא עונה. לא עונה... היא מבקשת שארשה לה להיות שם איתי. שוב אומרת שהיא שם, שהיא לא הולכת לשום מקום. היא חושבת שאני מענישה את עצמי על זה שסיפרתי. היא חושבת שאני מכריחה את עצמי להיות לבד. היא הייתה רוצה שנהיה שם יחד. איזה קול נעים יש לה... לא יודעת איך להיות שם יחד.

אוי..נועם.. כל מילה שלך נרשמת בי במקום שכאילו חיכה רק לה.. התכוונתי לקחת פסק זמן מכאן, אבל כהרגלך, את נוגעת בי כל כך.. התיאור שלך מכווץ את הלב והבטן קשה לי שככה קשה לך. לא מצליחה לדמיין אותך כך, בפינת הספה..ושוב, כל מילה שלך נופלת על איזה 'גם אצלי' קטן משלי, גם אם אולי מגיע ממקומות אחרים. כל כך הייתי רוצה להגניב לך פנימה סלילים אווריריים של משהו רך ורוד ומלטף, שיחבקו ויעטפו בעדינות את המקומות המכווצים, יגעו-לא יגעו ויקלו קצת על הפחד והבלאגן הפנימי.. יעניקו נחמה.. כל כך מתחברת לתחושות שאת מתארת (או כך אני חושבת) שהכל כל כך מורכב ולא מוכר.. כל פעם מספרים חלק נוסף, והתגובה הגופנית והרגשית שונה..מפתיעה ובעיקר זרה. פעם אחת מדווחים. כאילו זה שום דבר וכבר מזמן נשכח. בפעם שאחריה מנסים לדבר, אבל יוצא רק בעילגת; לא מצליחים לבנות משפט, המילים נתקעות, נקטע חוט המחשבה, וצריך לשוב ולהתניע כל פעם מחדש כי הכל נכבה. (וכל הסיטואציה מעליבה כל כך).. בפעם שאחריה מגיעים במצב רוח מצויין ומתבדחים, ואז עוד פגישה, בה לא מוכנים בשום אופן לענות לשאלות, רק לא לשמוע את עצמי אומרת בקול. ובתוך כל הבלאגן.. לא יכולים להתעלם מכמה הקול שלה רך, כמה המבט שלה חם, כמה היא יפה כשהיא מחייכת.. וזה רק מוסיף לבלבול.. מסתכלים על עצמנו מהצד ונבהלים, דואגים קצת, שאולי קשה באמת. אולי זה לא סתם.. פתאום יש מקום שקצת נפתח למילים כמו 'סבל' ו'כאב', גם כשהן מתייחסות אליי. אליי...מי היה מאמין? מישהו נמצא שם, מתייחס לסיפורים הקטנים, שכבר נחים שנים במגירות כמוסות, במילים חדשות, כמו 'קשה מנשוא', או 'מכאיב'.. ופתאום התחושות הישנות מקבלות נפח..כמו תמונת שחור-לבן מצהיבה הנצבעת פתאום בצבעים עזים, שמחזירים לנו את הקולות, הריחות, המחשבות.. והמגירה מרגישה קטנה מדיי, וצפוף שם וצריך למצוא לדברים מגירה חדשה.. אבל דווקא כשצפוף קשה יותר להידחק החוצה.. הדברים יוצאים בטפטוף מייאש, או בסילונים צורמים, נתקעים או מתעכבים והכל מוזר.. זה קשה. נורא קשה. אני מרגישה שאת בדרך (אני חושבת שגם את). והדרך אולי לא קלה, אבל את שם, צועדת.. לפעמים בהיסוס או בפחד ולפעמים בחיוך ובהקלה. את שם (ולא לבד). תני לעצמך קצת זמן...לוקח זמן לשחרר תחושות שנדחקו למגירה שקטנה ממידותיהן.. לאט-לאט, אנחנו לא ממהרים לשום מקום.. את מתנהגת כמו שאת מרגישה, וזה תמיד טוב.. הדברים עוד מחפשים איזון חדש בשבילך, מגירה חדשה להתרווח בה, אחרי שיצבעו בצבעים החדשים שתבחרי עבורם. אבל בנתיים, תני לעצמך.. בקצב שלך.. גם לי קשה עם ביחד, כמוך. לא בטוחה שאני יודעת למה היא מתכוונת כשהיא אומרת 'ביחד'..לא בטוחה מה אני צריכה לעשות כדי להגיע לשם.. בפגישות האחרונות שלי אני מתחילה להרגיש שאני לא צריכה לעשות שום דבר מיוחד. ויותר מזה, לא צריכה לחשוב יותר מדיי על איך להביא אותנו לביחד.. אני צריכה פשוט להיות. ככה, כמו שאני. ואם קשה לי ואני לא מצליחה לדבר, או מכונסת ונרעשת-נפחדת, אז לתת לעצמי. אני כותבת את המילים והן עדיין קצת זרות לי, לא יושבות בול.. ובכל זאת, באורח נס אני מרגישה אותה שם, קרובה יותר. איכשהו היא עברה מ'לידי' ל'איתי', ואולי באיזשהו שלב גם ל'בי'. אני אוספת לי, כמוך, רשמים..תווי פניה כשהיא מחייכת, המבט החם שלה, הקול השקט והנעים, שהיא מניחה ככרית רכה, רגע לפני שהראש פוגע ברצפה, וכמובן, המילים שלה. אני אוספת את הרשמים ומרפדת לי בשקט קן קטן, כמו לגוזל, שם אני יכולה לנסות לנוח. יכולה לתת לעצמי להרגיש בלי לבטל את עצמי כל כך מהר.. הקן שלך מרופד ורך, בזה אני בטוחה. השאלתי ממנו כמה פרחים רכי-גוון להניח בקן שלי. נוחי קצת נועם, מנוחה ללא מחשבות של מילים זרות או נוקשות..תני לעצמך זמן.. כשזה בקצב שלך זה אולי מציף פחות.. את בסדר, נועם, הכל בסדר. מצרפת חיבוק ארוך וחם, לילך.

לילך אהובה, כל כך תודה שאת כאן איתי... קראתי אותך כבר קודם, אבל רציתי לתת למילים שלך לשקוע, להתערבב בי, רציתי לנסות ולהבין אותי קצת יותר. כתבת (ותרשי לי לצטט אותך רגע) - "באורח נס אני מרגישה אותה שם, קרובה יותר. איכשהו היא עברה מ'לידי' ל'איתי', ואולי באיזשהו שלב גם ל'בי'". כמה טוב לראות איך את מרגישה אותה ככה, קרוב יותר. נורא שמחה בשבילך. יודעת כמה טוב זה מרגיש, כמה בטוח. אני מאוד מרגישה אותה איתי, ובי. יש לנו קטע כזה, בשבועות האחרונים, שבתחילת כל פגישה, מיד אחרי ה'מה שלומך?' הקבועים, אני מספרת לה איפה היא ליוותה אותי מקרוב השבוע. איפה הרגשתי אותה ממש איתי, ואיפה היא הייתה 'רק' ברקע. אני חושבת שההרגשה הזאת שהיא איתי, שהקול הנעים שלה, המבט החם, החיוך... חיים וקיימים בתוכי גם כשאני לא אצלה, מאוד התחזקה בי בשבועות האחרונים. נוצרה לנו איזו קירבה חדשה, מסקרנת, פחות מאיימת... אני מרשה לעצמי יותר, להביא את אותם מקומות אפלים שלי, ולשים אותם באור שקורן ממנה. אני חושבת שההרגשה הזאת, והביטחון שהיא נותנת לי, הביאו אותי להוציא את אותן מילים מושתקות מהפה. אני מאוד שכלתנית עכשיו, בנוגע לכל העניין. מסתכלת בריחוק, קצת כאילו שומעת סיפור על מישהו אחר. אני עוד לא מרשה לעצמי להרגיש שום דבר לגבי הפגישה האחרונה, לגבי מה שאמרתי. גם לא כל כך מרשה לעצמי לדמיין אותה, כי יודעת שזה ישר יחבר לתוך הרגש. אני חושבת שאולי אני צריכה קצת את הלבד - למרות שזה לבד אחר מפעם. זה לבד שיודע שאם הוא יבחר הוא יוכל להפוך לביחד... את יודעת, בפגישה, היא נתנה לי שתי אופציות לגבי איך לתת לה להיות איתי ביחד. היא שאלה אותי אם אני רוצה להישאר בשתיקה. לחשתי שאני לא יודעת. היא אמרה, שאני יכולה להישאר בשתיקה, אבל שאנסה אולי להסתכל עליה. לראות שהיא שם, שהיא לא הולכת ממני. לראות שהיא לא נסוגה, לא כועסת, לראות שהיא איתי... היא אמרה, שאני יכולה גם לנסות ולספר לה מה קורה לי עכשיו מבפנים. בחרתי בדיבור. שוב נתקע, מתגמגם, נשנק. המילים מתבלבלות בפה, כאילו שוכחת איך מדברים. תסכול. ואני שואלת את עצמי, איך יכול להיות שדווקא המקומות אותם היא מלטפת ביד עדינה, הרגש הסוער שהיא מרגיעה במבט חם, במילים רכות, איך יכול להיות שדווקא אותם מקומות שאמורים להרגיש טוב כל כך, מכאיבים הכי הרבה? אין לי עוד כוחות לרפד הערב את הקן. אולי כל מה שאני צריכה זו מנוחה... אולי מחר אנסה לתת לעצמי גם להרגיש. לא יודעת... מתעטפת בתוך החיבוק ששלחת. (איך ידעת שזה בדיוק מה שאני צריכה?) תודה לילך. ושוב תודה. מחבקת חזרה, נועם

נועם ולילך יקרות, כמה יפות ומרגשות המילים שלכן, כאן. מרגישה שלא אוכל לומר משהו טוב יותר, אלא רק לקרוא עוד ועוד, ללמוד *באמת* איך זה מרגיש מצידו האחר של השטיח, של התווך הסמיך הזה, המלא בכל כך הרבה רצון ואי-רצון. אני מסכימה עם לילך, ומרגישה גם אני, עד כמה את ש?ם, נועם. כבר נוגעת הכי שאפשר. כמה שאפשר. מביטה בשתיכן בהתפעלות, ומאושרת על ההזדמנות שניתנה לנו, ללוות מקרוב שני תהליכים מרגשים, שונים ודומים כל כך. תודה על השיתוף ליאת

אני גם מזדהה עם מה שאתן אומרות..נדמה שהצלחתן איכשהו לתאר במילים רגשות...או לפחות מחשבות.לא רק זה...מסתבר שזה לא לבד...שיש עוד וזה משהו שקורה...ככה שפעם הבאה נסתכל על עצמנו מהצד ונחשוב שרק אנחנו מחובקים בפינה...נכניס את כולם..ונצפה בהם מהצד ואולי נבין שגם הם עוברים דברים כמונו..אולי זה הביחד שאת מחפשת.הזדהות.