ילדה אבודה

היי אורנה, מחכה לטלפון ממנה אך הוא מבושש להגיע... נראה לי שלא יגיע לעולם, ואם כן יגיע אז מה יהיה? לחזור לטיפול לא טיפול? לדעת שאני מגיעה לשם רק בשבילה לדעת שאני מגיעה לשם כי היא מצליחה להרגיע אותי. לדעת שאני הולכת לשם ולא מצליחה לדבר על הדברים שמציקים/ מפריעים לי בחיי היום יום. ועולה בי המחשבה ללכת למישהו אחר. לפסיכולוג ממין זכר, אני יודעת ששם לא יקרה לי מה שקרה לי שם. יש לי טלפון של פסיכולוג. אני לא מעזה להתקשר. מרגיש לי כמו בגידה, ומה יקרה כשאני ילך אליו? כיצד אני אסביר לו מה הסיבה שהגעתי אליו? איך אני אדבר על מה אני מרגישה כלפיה? נראה לי פתטי ועלוב. אחרי כמה זמן נראה הגיוני להתחיל טיפול חדש? אם אני יתחיל טיפול אני ארגיש כאילו אני בשני טיפולים - זה שנטשתי וזה שהתחלתי. אורנה, בא לי לבכות והדמעות לא מכירות את הדרך. לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה. אובססיביות. יודעת שאין סיכוי שאני אצור איתה קשר. משכנעת את עצמי שאני מסתדרת לבד שאני לא צריכה אף אחד ובכל זאת המחשבות על טיפול ועל עזרה לא מצליחות להעלם. שיהיה לך ערב טוב עננית

עננית נטושה אבודה יקרה... התהיות שלך נוגעות ללב ומעוררות בי מחשבות. אני בטוחה שהפסיכולוגית שלך חושבת עלייך, אך אני מניחה ומאמינה שהיא לא תיצור את הקשר בעצמה אלא תמתין בסבלנות לאות חיים ממך (זה נכון יותר גם מבחינה אתית). האם תתני אות חיים או תמשיכי בדרכך (או שניהם), אלה הן באמת שאלות קשות וכואבות. במידה ותחליטי לנסות קשר טיפולי אחר, דעי שאין זמן 'נכון' אובייקטיבי לכך. בנוסף, אין דבר הגיוני יותר מלדבר בטיפול החדש על סיומו הכואב של הקשר הקודם (ואין בכך דבר פתטי). אני שולחת לך כוחות, אורנה