התנהגות בטיפול

אני בת 29,ווהגעתי למסקנה שאני צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי.כבר הייתי בשתי פגישות.ויש לי כמה שאלות: 1.האם חייבים לדבר על הילדות כשיש בעיה ספציפית(אצלי פחד מהריון ולידה)?המטפלת שלי אמרה שאני יותר מדי רציונלית ולא מבטאת שום רגש,ושאני צריכה ללמוד לדבר על הרגשות שלי.היה לי מאד מאד קשה עם זה,וזה הצריך ממני המון אנרגיה. 2.כשיצאתי מהפגישה פתאום הרגשתי המון כעס על ההורים שלי,ובמיוחד על אמא.ולא התחשק לי לדבר איתם,למרות שאנחנו כן בקשר טלפוני.מה עושים עם הכעס הזה עד הפגישה הבאה עם המטפלת? 3.אני לא בטוחה אם היא גרמה לי להרגיש כקורבן או שבאמת היו לי חיים נורא קשים.איך אני יכולה לדעת?כי היא כל הזמן אמרה שזה נשמע שהיה לי מאד קשה,ושאני כועסת אולי,או שרציתי תמיכה ולא קיבלתי...ובסה"כ התמודדתי עם זה כל השנים...ואני כבר אחרי זה.. 4.האם מקובל לבקש מהמטפלת לקרוא את היומן שאני כותבת?כי נורא קשה לי לדבר בע"פ,אז לא איכפת לי שהיא תקרא ותשאל אותי שאלות. 5.אני עובדת סוציאלית במקצועי,וקשה לי להתנתק ולא לחשוב גם על הטכניקות הטיפוליות שלה,אז כל הזמן אני חושבת מה אני הייתי שואלת או עושה במקומה,איך מתנתקים? אודה לתשובות.

שלום יעל, 1. לדבר על הילדות ולבטא רגשות זה לא בדיוק אותו הדבר... בכל מקרה, בטיפול אין הכרח לדבר על נושא מסוים או על תקופת חיים מסוימת, ובדר"כ הדברים עולים בזמנם המתאים. בנוגע לרגשות, הדיבור הרגשי והיכולת להתבונן ברגשות בחדר יתפתחו בהדרגה. 2. נסי להתבונן ברגשות העולים בך, מבלי להיות אקטיבית בנוגע לכך (אני יודעת שזה לא פשוט). בנוסף, כדאי לדבר על כך בפגישה הבאה. 3. אני חושבת שקצת מוקדם מדי לגבש עמדות כה חזקות. נדמה לי שהיא ניסתה להיות אמפטית כלפייך, ולהדהד לך בחזרה את התחושות שהתעוררו בה כשהקשיבה לך. 4. את יכולה לשאול אותה. זה מאוד תלוי בעמדה שלה כמטפלת. 5. סבלנות יקירתי... היכולת לתת לה לטפל בך כרוכה בהתפתחות הדרגתית של אמון וקרבה. ההיצמדות שלך לטכניקה מבטאת משהו מהמתח שלך, וזה טבעי וישתנה בהדרגה. שוב - כדאי לשתף אותה בתחושה זו. בהצלחה, אורנה