די!

את נסחפת לתוך מערבולת את נסחפת אל תוך הכאב כאילו מבקשת לסבול את יוצאת, את הולכת לעבודה,הולכת לחברות, ופתאום הכאב הזה ואת חותכת חותכת וזה כבר לא שומר אותך הרי את הבנת שרק את יכולה לשמור אותך ולא החתכים? אז למה את לא מפסיקה לפגוע בך? ולמה את שותקת, אם את נחנקת בשתיקתך, והאוויר שלך ניגמר גם הכוחות.. ואת ממשיכה לחיות בתקווה שמשהו יעצור את ההתרסקות אבל רק את עצמך יכולה לעצור את זה להפסיק את הכאב. להפסיק לתת לו מקום. להפסיק לתת לו להפריע לך את כבר סבלת מספיק! תפסיקי לפגוע בך. תתחילי לדבר כבר בטיפול. ותדברי כבר ברור טיפשה מפגרת תתחילי להתאפס על עצמך מה נסגר איתך? בחיי שנמאס לי ממך כבר.

חן שלום, הכאב שלך מורגש, ומורגשת עוד יותר התחושה שאת מסתכלת על עצמך מהצד. כאילו מתבוננת על חן שמכאיבה לעצמה ולא מדברת בטיפול. וההסתכלות הזו מלווה בחוסר הבנה, בכעס, בניתוק מהדברים שמובילים את חן להתנהג כך. אני יכול להבין את הקושי שלך, ותחושת חוסר התקווה. ועדיין למרות ההתנהגות שלדברייך לא משתנה, ישנם חלקים בהבנה שלך שמשתנים והם צעד ראשון, גם אם קטן. המחשבה שאת יודעת שהחתכים לא עוזרים לך, תאפשר לך בהמשך דרגות חופש, לבחור מה לעשות כשתרגישי רע. ואולי בעתיד תוכלי לבחור לא לחתוך, לא לשתוק. בינתיים אני, ואני מניח גם המטפלת שלך שם איתך גם ברגעים הקשים, דרור