הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, אני גרושה בת 50, מצליחה בקריירה, אך דיכאונית ובודדה מאוד. אחת מחברותיי המעטות מאוד מחתנת בעוד כשבועיים את בנה והזמינה אותי לחתונה. אני אישה מופנמת מאוד, מסתדרת לא רע במגעים של אחד על אחד, או מול קהל כשיש אג'נדה ברורה (למשל, כשאני מרצה). בחתונה הזו אינני מכירה נפש חיה. אינני נוהגת והחתונה תתקיים באחד מגני האירועים אי-שם "בטבע". חברתי דאגה לי לטרמפ הלוך וחזור. ניסיתי להביא איתי ידיד שיארח לי לחברה באותו ערב, אך ההזמנה אינה זוגית וחברתי שיבצה אותי לשולחן שלדבריה "כבר מלא". כל ניסיון שלי "לקבל פטור" מהחתונה הזו עלו בתוהו והחברה הבהירה לי שהיא רוצה אותי בשמחתה והיא תיעלב קשות אם לא אבוא. זה הולך להיות ערב איום בשבילי. אינני יודעת מתי אחזור (מתחילה לעבוד מוקדם בבוקר למחרת). אני מכירה את עצמי וכבר נמנעת מאירועים כאלה במשך שנים רבות. האם זה סביר? האם צריך לעשות "הכול" בשביל חברות? או שמא אני מעוותת לגמרי את הדברים וצריכה להיות מוחמאת מכך שחברתי תיעלב אם לא אבוא? תודה ושבוע טוב, דנה
כמה טובה יכולה להיות חברה שאינה מבינה לליבך ומתעקשת על "שולחן מלא" והזמנה ליחיד. מה עם העלבון שלך בשל חוסר רגישותה להרגשתך במהלך האירוע. כן, תוחמאי מעלבונה ועמדי על שלך. ואני גם הייתי אומרת לה את זה.
שלום דנה, גם אני מסכימה שיש כאן מידה של חוסר רגישות כלפייך. תוכלי להודיע לחברתך שתשמחי להגיע עם בן-זוג, ושאת משוכנעת שגן האירועים גדול דיו כדי להכיל ולהאכיל עוד אורח מטעמך. אם היא תסרב בכל זאת, הודיעי בנחמדות שאת מודה לה על ההזמנה, אך לא תוכלי להגיע. כמו שלמדנו מפנייתה של רחל, האחריות וההחלטה אם להיעלב או לא, נשארת שלה. בשמחות ליאת
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
