דווקא עכשיו

אני רוצה לכתוב ולא יודעת בכלל איך וממה להתחיל. כל כך הרבה עובר עלי בתקופה הזו והרבה ממה שקורה לא יכול להיכתב כאן. הפורום חשוף מיידי בשבילי. כל מי שרוצה יכול לקרוא ורשת עכשיו בתקופה של דיבור אישי ושקט. לא דיבור על במות... כותבת שורה ומוחקת שתיים. זה לא ממש מתקדם. ובכל זאת אני רוצה להגיד משהו, להוציא החוצה, כי עמוס מיידי בפנים ועוד מעט היא שוב נוסעת ורשת שוב תשאר לבד במשך לא מעט זמן. אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? ומה בכלל אני רוצה לקבל? חיבוק או מילים מנחמות לא יעזרו והרי זה מה שבעיקר הפורום יודע לתת. המילים האלה כרגע לא יכולות לגעת ברשת. החיים שלי מחולקים לאלפי חלקים. החיים של רשת הם כמו פסיפס של אבנים קטנטנות שכדי להרכיב אותן צריך להשקיע הרבה אנרגיות (ואנחנו בכלל לא יודעים אם כל החלקים ישנם...). בשבועיים האחרונים התחלנו להרכיב את הפאזל הזה. גילינו שרשת מתקשרת עם העולם בהמון רבדים והרבה ערוצים. החלטנו להרכיב את הכל לסיפור אחד. בינתיים הרבה עבודה טכנית של איסוף חומרים, ציורים, מילים, אימיילים, הודעות... סיפור ששוזור בתוכו את כל מה שרשת עד היום לא יכלה לחבר בעצמה. והדברים מתחילים להתחבר ורשת רוצה לצרוח. היא לא בטוחה שהיא מסוגלת לראות את התמונה בשלמותה. בינתיים הכל מכאיב כל כך ודווקא עכשיו, כרגיל, היא נוסעת. דווקא עכשיו.

ה"דווקא עכשיו" שלך הזכיר לי שיר, אז אני מקדישה לך אותו: למה עכשיו / קובי רכט למה עכשיו, דווקא כשטוב לי, את כל כך משונה? למה עכשיו, דווקא כשטוב לי, משם את לא עונה? את כל הרחובות כבר עברת ממזמן לבדך, לבדך. למה עכשיו אין בעינייך מה שהיה אתמול? למה עכשיו, שוב זה קורה לי, מה שקרה אתמול? את כל המילים כבר שמעת ממזמן לבדך, לבדך. הנה עוד כדור פורח הוא מעלי הנה עוד כדור פורח מחייך אלי למה עכשיו אין בשמיים כל כך הרבה מקום? למה עכשיו אין בידיים רק טיפ-טיפה חלום? את כל מה שיש כבר ראית ממזמן לבדך, לבדך. לאן עכשיו את מסתכלת כבר אין על מה לחשוב? למה עכשיו, כל מה שבא לי, לקום ולעזוב? ללכת מפה ולהיות רחוק לעוזבך, לעוזבך. הנה עוד כוכב זורח שם מעלי הנה עוד כוכב זורח מחייך אלי. בתקווה שהועיל במשהו.... אבישג

רשת יקרה, קשות לך הפרידות ממנה, הא? יודעת? אני מצליחה לראות את הטוב בזה. מצליחה לראות שיש לך מישהי שכל-כך משמעותית עבורך, עד שהפרידה ממנה קשה כל-כך, אבל כשהיא כאן, היא כל-כך עוזרת לך. מחזיקה אותך מעל לפני המים כשקשה. מאפשרת אוויר. ואני יודעת כמה מלאכת ההרכבה קשה. אני מנסה לעשות את זה עכשיו בעצמי. עוד מנסה מידי פעם להתנגד לתמונה המתקבלת, אבל כבר פחות מצליחה. נכנעת. יודעת כמה זה מפחיד לקבל את עצמך. להשלים. וכשחושבים על השלב הבא, זה שיגיע אחרי שהתמונה השלמה תתקבל, כשיושלם הפסיפס, כשצריך יהיה ממש *לעשות*, אז בכלל... אם אני זוכרת נכון, היא אף פעם לא נעלמת לך לגמרי. היא שומרת עלייך גם מרחוק, דרך אותם אי-מיילים שעכשיו עוזרים לך כל-כך, נכון? וגם אני כאן. זה רחוק, אבל יכול להיות גם קרוב. מקווה שמשהו מהמילים שלי, כן יצליח לחבק אותך, לגעת בך. אני כאן. יעלה

רשת יקרה, אסוציאציה פרועה עלתה בי כשקראתי אותך. בשנים האחרונות מדברים המון על פריצת הדרך שהתחוללה עם פיצוח הגנום האנושי. מסתבר, שהצליחו ל?מ?פ?ות את כל הגנים האחראים על התורשה (יותר מעשרים אלף...) אלא מה, עדיין לא יודעים לחלק אותם כך שיובן, אילו גנים אחראים על מה. (יסלחו לי כל הסטודנטים לביולוגיה על ההפשטה שעשיתי לעניין כל כך מסובך). יש עוד המון עבודה. אבל פריצת הדרך נעשתה, ואיזו התקדמות מצפה למדע בתחום המורכב הזה. ואולי גם א?ת, רשת. כבר אחרי שלב הפיצוח. המון תמונות ומילים יש לך. מוחשיים ומופשטים. פיל, פרפר וקיפוד, אבן פצועה, קפיץ ו בובה.בוץ ומים חיים, צעדים ישנים וחדשים, פרידות והתחלות, רגשות וענני מחשבות, חישובי נפש וה-הג-הגנ-הגנו-הגנות...). ועכשיו, מתחילה העבודה הקשה. ואיזו התקדמות מצפה לך. איזה פסיפס מרהיב, מורכב וייחודי ייבנה לו שם. והוא שלך. ואנחנו פה. רק עם מילים וחיבוקים, זה המון. מחזיקה לך אצבעות הדר

בנות יקרות, המילים שלכן (כרגיל) נוגעות... תודה על שאתן כאן שבוע טוב לכולן רשת

ערב טוב רשת, מעניינת, עבודת הר?פ??או?ת הזו שלך, המשחזרת רסיסים ושברים, ומאחה אותם לשלם. אני אוהבת במיוחד את הדרך בה את קופצת מלשון 'אני' ללשון גוף שלישי - 'רשת', כמו צייר-אמן העומד מול הבד הגדול, עסוק בפרטי הפרטים במכחולו הדק, ומדי פעם בפעם, נהדף לאחור, משקיף על עבודתו מעט ממרחק, בוחן את יצירתו בעין חיצונית, ומנחש את המשכה. נדמה שניתן לחוש בהתרגשות ובציפייה, העוברות כמו רחש קל בעץ הזה. יש איזו משו?כנ?עו?ת באיכותו של מה שעוד לפניך. מחזקת את ידייך, ומעודדת אותך להמשיך. אנחנו כאן. ליאת