כמה עוד לסבול?

שלום למי שיענה, אני בת 42, סובלת מגיל העשרה מחרדות ודכאון. עד היום, למרות מספר פסיכולוגים וטיפול תרופתי, לא מצליחה להרגיש טוב ולמצוא את מקומי בעולם. השתדלתי לסיים מסלול כמו כולם- צבא ואוניברסיטה, אבל בגלל חוסר בטחון תהומי (שקשור גם, אבל לא רק להיותי שמנה) לא מצליחה לפתח קשרים עם אנשים ולהתקדם בעבודה. אני סובלת מחרדה חברתית ומרגישות רבה מאוד להתייחסות הזולת.אני מרגישה שהסבל שהיה מנת חלקי עד כה ימשיך ורק יתעצם בהמשך ולכן איני מוצאת טעם להמשיך ולחיות למרות שאין לי דחף אובדני. יש לי זוג הורים קשיש, שמעולם לא הצליחו להבין את חיי הנפש שלי ותרמו רבות לעיוותם. בנוסף, יש לי אח נשוי (ללא ילדים) עימו אין לי כמעט קשר. אני בודדה מאוד ולא מאמינה שאמצא קשר קרוב. חסרות לי מיומנויות חברתיות וכבר מאוחר מדי ללמוד אותן, מה גם שזה לא יהיה טבעי. אני מודעת יותר מדי לבעיותי ולא מצליחה לפתח תקווה.הכל נראה אבוד, אז למה למשוך כך עוד 20 שנה? מרגישה חצויה מבפנים בין הרצון לחיות, הסקרנות האינטלקטואלית והכמיהה לאהוב לבין ההכרה האכזרית במציאות. ברמת ההתפתחות הרגשית שלי אני כמו ילדה בת 8, תלותית וזקוקה לחיזוקים, מביטה בעולם בעיניים מתפלאות ומחפשת הגנה. כולם כבר רואים את הסדקים במסיכה החייכנית שלי כי אין לי כוח להעמיד פנים - קשה לי בעולם הזה מלא תאוות האגו והצביעות של בני אדם. רוצה להיות מוקפת באהבה ובאנרגיות חיוביות אך כמעט ולא מוצאת אנשים אותנטיים כאלו. אחרים שחשים כמוני הם בד"כ ה"חלשים" בחברה, מי שנפשם לא עמדה במעמסת החיים. עד מתי תמשיך נפשי להתייסר?

'מתי זה יגמר' יקרה, הכתיבה שלך נגעה לליבי בחוכמתה ובעדינותה, והכאב העולה ממנה עז וברור. לכשעצמי, אני מסרבת להתייאש, ורוצה להציע לך לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי ולייעוץ פסיכיאטרי. לפעמים, "כל" מה שצריך זה למצוא את האדם המתאים, שילווה אותך בדרך ויעזור להניע איזשהו תהליך חיובי. נכון, אין בטחונות, אבל להתייסר בבדידות וביגון עולה לא פחות ביוקר (בכל המובנים). מחזיקה לך את כל האצבעות, אורנה