טיפול

- אני יושבת שם וחושבת לעצמי מי היא בשבילי? - אני יושבת שם ואני לא אני. אני לא אותה בחורה כמו שאני בחיים האמיתיים, משהו מונע ממני להתנהג בטבעיות. - למה שאחשוף את סיפור חיי בפניה, הרי אחרי שאצא ואסגור את הדלת אני לא קיימת בשבילה. אני עוד קלינט שסיים את השעה שלו!!! - מה איכפת לה אם אני אוהבת את זה, שונאת את זה...עושה את זה ולא מוכנה לעשות את זה.... - למה שאתן לה לדעת את כל הפרטים הכי קטנים והכי אינטימיים על חיי. מה היא תעשה איתם. וגם שאחרי כמה שנים ולמרות כל "הקרבה" ו"העזרה" ו"האהדה" אני לא אהיה קיימת בשבילה. אני אעלם מחייה והיא מחיי. - אני אף פעם לא יודעת באמת מה היא חושבת עלי, אולי היא עושה "כאילו" בכדי שתשמור אותי כעוד לקוח. ואולי היא אומרת דברים בכדי שימצאו חן בעיני ואתמסר לה. ...... ויש לי עוד המון נקודות שמפריעות לי בלקבל את הטיפול ובלראות אותו כחוויה טובה ומצמיחה ועוזרת......וזה נורא מתיש להלחם בעצמך בשקט והראות כמשיהו אחר.

מיכל יקרה, שני דברים: א. כל מה שכתבת לי כדאי שייאמר בחדר הטיפול. ב. נכון, הקשר הטיפולי נשאר שמור בתוך המרחב הטיפולי, שהוא מרחב העבודה של המטפל. זוהי המציאות והיא בלתי ניתנת להכחשה (אפשר לנסות, אבל היא תמיד נשארת שם, מציאות מעצבנת שכמותה...). אבל בתוך החדר הזה עולמות שלמים נרקמים בין המטופל והמטפל, חיים שלמים עוברים שם בין שעה לשעה. והמטופלים שלנו חיים בתוכנו, גם זמן רב אחרי לכתם... נסי לדבר איתה, בסדר? ואנחנו כאן...