עוד סיפור של טיפול

היי אורנה אני מהשקטים בפורום, אלו שרק קוראים (אני אפילו לא הצלחתי עדיין לבחור לי שם..) ואני "נהנית" (עד כמה שאפר להגיד נהנים, כי עולים כאן דברים מאוד קשים) שאלתי לך היא כזאת, אני פניתי לטיפול בגלל אובדן במשפחה (הפכתי לבודדה) ותוך כדי הטיפול עלה סיפור ההתעללות ששמרתי שנים בבטן ואף אחד לא ידע עליו. המטפלת שלי טוענת שכל הבעיות שלי והדרך שבה חוויתי את האובדן, וסירובי לקבלו... הכל נובע מההתעללות, ואיך היא השפיעה על חיי. הבעיההיא שהדחקתי את הסיפור הזה שנים, ואפילו לא חשבתי עליו. אני יודעת שהוא קיים, אבל למדתי איך לא לשלבו בחיי (למרות שהוא כן השפיע בכך שלא היה לי קשר זוגי בחיים). עכשיו עם הטיפול הוא תופס מקום גדול מאוד, משפיע על חיי, ואני אפילו התחלתי לתפוס את הטיפול כמשהו מכאיב, חטטני, ובלי משמעות.....אני רוצה כבר לעזוב את הטיפול כי כואב לי שם, אבל יש לי פחד נוראי שעכשיו לא אוכל להסתדר עם הנושא כמו שהצלחתי מקודם.... איך להמשיך הלאה....????

שלום שקטה-בלי-שם, ראשית, צר לי על האובדן, על הבדידות ועל ההתעללות... את מעלה שאלה מורכבת, ואני בטוחה שמשתתפים נוספים מזדהים עמה: הסתדרנו לא רע עם משהו קשה בעברנו, ופתאום הוא צף למעלה, והופך לחשוב, וכבר אי אפשר לחזור אחורה ולדחוק אותו למקומו הראוי... אני רוצה להציע לך לחשוב על הדברים באופן הבא: הטיפול שלך העלה אל פני השטח נושאים מסוימים הקיימים בתוכך. הציף אותם, לא המציא אותם. וזה הבדל גדול, שיכול לעזור לך להתייחס לחומרים שעולים ממך כחומרים חשובים לעבודה. מעבר לזה - עוד משהו חשוב: על קצב העבודה, על סגנון העבודה וכל השאר אפשר ורצוי לדבר עם המטפלת, כך שתרגישי שהעבודה נכונה לך יותר. בהצלחה בדרך, אורנה

תודה אורנה, הבעיה אינה בקצב הטיפול. המטפלת דווקא מאוד סובלנית, אוהבת, מקשיבה, עוזרת, דואגת, מתקשרת.....הכל אבל לא מחבקת :-( ..... (יותר נכון שאני זאת שלא נותנת לה להתקרב)... בכל אופן, הבעיה היא באיך להתמודד עם הדברים כשאני לבד, בלי היותה לידי כשאני צריכה לשאול, לתהות, להרגיש את הכאב.... לחזור לחוויה.... ולהדחיק הכל עד הפגישה הבאה כואב עוד יותר אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה לבד, ושעה בשבוע או שעתיים אינם העזרה המספיקה לכאב גדול כזה.....