ערב טוב

שלום רב, לפני מספר שנים נפגעתי בתאונת דרכים קשה בעקבותיה עברתי סידרה ממושכת של ניתוחים וטיפולים שנמשכה 4 שנים. במשך 3 שנים לא עבדתי ולבסוף היה עליי לשנות עיסוק בגין מגבלותי שלא מאפשרות המשך עבודה הדורשת מאמץ פיזי. החלק הגופני ברובו מאחורי אולם מאז התאונה אני סובלת מדיסוציאציה שחוזרת בסיטואציות שונות ובתדירות לא קבועה. קודם לתאונה הייתי פעילה מאוד למדתי לתואר שני, עבדתי בשתי עבודות,התנדבתי במספר תחומים וניהלתי אורח חיים עמוס מבחירה. האם יש קשר לאורח החיים העמוס שניהלתי לכך שהסימפטומים של הטראומה היום כעבור 5 שנים עדיין קיימים? האם בהכרח אורח חיים עמוס כפי שניהלתי והמעבר מעשייה בלתי פוסקת למצב של נכות זמנית בה הייתי מרותקת לבית יש בהם כדי להשפיע על המשך הופעת הסימפטומים? מדוע אנשים מסויימים שעוברים אירוע טראוומטי דומה אינם גוררים עימם את הסימפטומים של פוסט טראוומה? אודה לכם על תשובתכם לילה טוב!

שלום ענת, את מתארת שיקום מורכב ביותר, ויש משהו נוגע ללב בתהייה שלך מדוע הסיפטומים הרגשיים עוד כאן. הם כאן משום שעברת אירוע קשה כל-כך, ומשום שהתהליך הרגשי אינו מתקדם בהכרח בקצב של התהליך הגופני. למיטב ידיעתי, מעולם לא נמצא קשר במחקר על טראומה בין אורח חיים אינטנסיבי בטרם האירוע הטראומטי לבין קצב השיקום. בנוסף, קשה לומר מדוע אנשים מגיבים באורח שונה כל-כך לאותו אירוע טראומטי. אפשר מן הסתם לנסות לקשר זאת לשלל משתנים אישיותיים ונסיבתיים, אך אני נוטה להאמין שהתעלומה של הרב-גוניות הנפשית תישאר בעינה. אני רוצה לכתוב לך שהתהליך שתיארת הוא בעיני מרשים ביותר. יש לי תחושה שאולי הגיע זמנך לצרף אל השיקום הגופני תהליך של טיפול נפשי. אני מאמינה שהטיפול יכול לתרום רבות ביצירת חיבורים ובסימון הפערים בין ענת של 'פעם' וענת של היום. בריאות טובה, אורנה