מהו טיפול?

שלום ליאת ולקוראי הפורום אני לא יודעת אם יש כאלה שיש להם אותה הרגשה, אבל זה ממש הרגשה מוזרה. כל פעם שאני יוצאת מהטיפול אני חושבת לעצמי שהיא סובלת אותי בגלל שאני מביאה לה בסוף החודש סכום כסף נכבד, אז בטח שהיא תגיד שאיכפת לה ממני, שהיא דואגת לי. שהיא רוצה לעזור ושהיא תמיד שם בשבילי.... למרות שבעת הפגישה, אני מרגישה שהיא קרובה ממני, מבינה אותי.. אבל ברגע שאני יוצאת וסוגרת את הדלת, אני מרגישה משהו אחר לגמרי. הדלת הזו בשבילי היא הגבול בין שני עולמות שונים שאין שום קשר ביניהם ואין שום דימיון. ברגע שאני יוצאת מהדלת אני יוצאת גם מהחדר שלה, מהראש שלה.....והיא עוברת הלאה לבא בתור. ההרגשה שאתה עוד מספר, ועוד סיפור, ועוד שעה, ועוד סכום כסף...מוציאה אותי מדעתי, ופוגעת ביכולתי אולי להבין או להשתמש בטיפול כמו שאחרים עושים... מה דעתכם?

אני מטופלת אחרת מזו שלמטה!!!! אז בוא נגיד אני "מטופלת ב"

היי גם אני הרגשתי ככה כשהייתי אצל פסיכולוג... היום אני אצל עובדת סוציאלית (שהיא בחינם) ואני יכולה לאמר לך שזו הרגשה מאד מתבקשת - כלומר אני תמיד מתנצלת ש"פתחתי לה את השבוע עם הבעיות שלי" כי אנחנו נפגשות בימי ראשון... תראי ברור שזה מתבקש כי הקשר הוא חד צדדי ואולי אם אנחנו היינו אמורים להקשיב לה שעה בשבוע אז זה לא היה נשמע כל כך אטרקטיבי.... אני חושבת שבסה"כ המטפלים הם אנשים שבחרו לעבוד בזה כדי לעזור לאנשים אחרים והבעיות שלנו ממש מעניינות אותם כמו שאנחנו כאן בפורום מעניינים אחד את השני... מה דעתך?

ערב טוב מטופלת, גם אני, כמו ענתי, סבורה שהרגשתך הייתה נשארת דומה גם לו הטיפול שלך היה בחינם. את מתארת משהו יסודי, תפיסת עצמי כה שלילית - כאילו שאי אפשר לאהוב אותך או להתעניין בך באמת, אלא אם תשלמי על כך. מהו הדבר הזה, השונה כל כך בין שני העולמות ביניהם מפרידה דלת הקליניקה? האופן המכאיב בו את מתארת את מה שקורה כשאת בחוץ, את הדרך בה את נעלמת, נבלעת בין כל האחרים, ולאף אחד בעצם לא אכפת, רק מדגישה את הדבר האחר כל כך, המתרחש בקליניקה שלה, בה את זוכה לכל המקום, תשומת הלב, הסבלנות והאהדה. כשתוכלי א?ת עצמך לחוש ראויה לכל זה, תצליחי להאמין גם לאחרים, שאינם רואים אותך כ"עוד מספר...עוד סיפור...עוד שעה ועוד כסף". דעתי (אם אליה התכוונת) היא שעליך להמשיך ולהתעקש לראות את הקשר בין שני העולמות, להבין שמה שמחבר אותם זו את, וללמוד לקבל את הטוב שניתן לך בהם, בשתי ידיים. בהצלחה ושבוע נעים ליאת