איך נפלו גיבורים?

במסגרת המרד בטיפול עומדים לעבור שבועיים קשים. אני מתמודדת מן הסתם עם אותם לבטים. גבולות והתנגדויות שנידונו פה כמה קומות מתחת. הקרבה שמתפתחת לוקחת אותי לאחור. השתיקה שולטת. הרגשות נבלעים. אני מתחמקת. בטלתי את הפגישה לשבוע הבא - יש לי תרוץ מצוין - אני יודעת שאספור כל רגע בשבועיים הקרובים ויחד עם זאת אני חייבת להתרחק. כמה מתוק וטוב הוא הלבד הבטוח. כמה אכזרי ורע הוא הלבד. אלוהים, איך יכול טיפול לסחרר את עולם הרגשות. אני כמהה אליה כל כך שאני חייבת להרחיק. עוד לא עבר יום וכבר קשה לי. אני נשמעת לעצמי כמו נערה באהבה נכזבת. ואני לא. אני אשת איש ואמא ודי קשישה (42) :-). איך נפלו גיבורים?

שלום לגיבורה, מסתבר שגם אשת איש ואמא כומסת בתוכה נערה בודדה, הכמהה למגע טיפולי מנחם, שאולי - פעם פעם - הכזיב. "שבע ייפול צדיק וקם", אמר שלמה המלך, והתכוון לגבורתו של הנופל ואינו נכנע. המשיכי להאבק על הביחד. אני יודעת עד כמה זה קשה. מעודדת אותך מכל לבי, ומודה לך על השיתוף ליאת

כן, בטח, יש שם נערה וילדה ומתבגרת שחוותה חוסר וחוסר וחוסר. כרגע - מה לעשות - אני נאבקת על הלבד. איפה היו המנגנונים האלה כשהכרתי את אישי? לא היתה ולו לרגע הרגשה של לברוח ללבד, או ביחד מאיים. נהפוך הוא. ככל שהתחזקו הרגשות הרצון להיות ביחד, לשתף ולחלוק גבר. למה שם נסחפתי ללא מעצורים, שום אכזבה או חרדת נטישה לא מנעו ממני להביע אהבה, להחשף ברגשותי? מה מפחיד אותי כל כך מולה?