דיבורים אובדניים אצל בת 4

בתי בת 4 ו-3 חודשים, ילדה יחידה. מאוד בוגרת ומפומחת קוגנטיבית, מעט פחות מבחינה רגשית וחברתית. לאחרונה אני שומעת ממנה התבטאויות שמדאיגות אותי: לפני כשבועיים "החיים מעציבים אותי שבא לי למות" (ודקה אח"כ המשיכה לשחק ולהשתולל) נדלקה לי נורה אדומה קטנה, אבל זה היה באמצע תקופה של בדיקת גבולות ומתח והטרמינולוגיה עדיין סבירה, אז לא עשיתי מזה עניין. הערב, כשהלכה לישון ובכתה כי לא הרשתי לה דבר מה, היא אמרה שהיא כ"כ עצובה שהיא רוצה להתאבד ! ילדה בת 4 ! עכשיו הטרמינולוגיה כבר ממש מדאיגה ואין לי בכלל מושג מהיכן היא מכירה את הביטוי אפילו... בטוח שלא שמעה אותו בבית... אמרתי לה שזו מילה של מבוגרים ומאיפה היא מכירה אותה אז היא ענתה ש'יש לה ילדים בגוף והם אמרו לה'. מאיפה אני בכלל מתחילה לברר עם צוות גן של 4-5 איש מתחלפים + צהרון עם עוד 3-5 מאיפה היא בכלל שמעה את המילה... האם ייתכנו נטיות אובדניות בגיל כזה? האם לקחת אותה לפסיכולוג? וההסבר הזה ש'יש לה ילדים בגוף' (אני שומעת אותו הרבה והנחתי שזה מראה שהיא לא זוכרת מאיפה שמעה/למדה דבר מה - ילדים בגוף אמרו/לימדו) - האם זה סימן מדאיג למשהו? סליחה על האורך...

שלום גלי, המוות נוכח מאד גם בעולמם של ילדים צעירים. גם אם אינם מבינים את מלוא משמעותו, הם לומדים מהר שהמבוגרים מייחסים לו (ולדיבור עליו) משמעות מיוחדת במינה, והופכים קשובים ורציניים מול ביטויים בנושא. ביטויים כמו "בא לי למות" או "נמאס לי מהחיים" רווחים מאד, כביטויי סלנג, אצל אנשים רבים (אולי גם אצלך), ולפיכך יתכן שמדובר בחיקוי פשוט וחסר משמעות מיוחדת. השערה זו מתחזקת נוכח העובדה שהיא המשיכה לשחק ולהשתולל מיד לאחר מכן. גם האירוע השני אותו את מתארת, יכול להיות תוצאה של למידה: את לא מרשה לה משהו, והיא - בתגובה - אומרת משהו שגורם לך זעזוע. שימי לב שכמעט מיד מגיעה שיחה (מאד מרתקת מבחינתה) בה את מודאגת, נבהלת, ואולי גם מרככת גבולות עקב כך, ביודעין או לא ביודעין. איני סבורה שמדובר בנטיות אובדניות, בוודאי אם אין כל עדות אחרת לקשיים רגשיים משמעותיים. אם מדובר בילדה בריאה, בעלת כישורים חברתיים תקינים, שאוכלת וישנה כרגיל, מתפתחת בהתאם לצפוי ומתפקדת כשורה בגן, אפשר להניח לנושא ואפילו להתעלם ממנו קצת. אם בכל זאת את מודאגת, תוכלי להתייעץ עם הגננת ולשאול האם היא מבחינה במשהו חריג. אם גם היא תהיה שותפה לדאגה שלך, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. עניין הילדים שבגוף יכול להיות קשור לחשיבה הקונקרטית המאפיינת ילדים צעירים, כמו שמשתקף יפה בשירה של מרים ילן שטקליס, בשורות - "...איך אסביר להם שזה לא אני? זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים- תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה, הילד הרע." לא נשמע מדאיג. שבת שלום ליאת

תודה, הרגעת אותי קצת... 2 הארועים שתארתי היו היחידים ואכן הילדה לא ילדה עצובה בכלל. ד"א - אני מאוד מודעת לאפשרות שהעלית (שזה נעשה בשביל יחס) אבל אין מצב. אני לא 'מקלה בעונש' (המשחק שסרבתי לפני הביטוי עדיין היה אסור) וגם לא מפתחת שיחה או מקדישה תשומת לב רבה מדי. דיברתי עם הגננת ולדבריה אין משהו מיוחד בגן. ביקשתי שתנסה לאתר בין אנשי הצוות מהיכן בתי בכלל שמעה את המילה 'להתאבד' (אין מצב שזה קרה בבית. גם לא בטלויזיה - אני לא רואה חדשות וכד' כשהיא בסביבה) אבל לא נראה לי שיצא מזה משהו ולטענתה זה 'בטח בא מאחד הילדים'. קרוב לודאי שהיא צודקת. את יכולה אולי להמליץ על מישהי שמבינה בגרפולוגיה - ציורי ילדים שאפשר אולי להתייעץ לראות אם משהו (לחץ/משהו חברתי) מופיע בהם?