לדרור

הי, רציתי להתייעץ איתך בנוגע ללימודים. אני בתקווה רבה מסיימת תואר ראשון בספרות שנה הבאה, אבל החלום שלי התפתח בשנתיים האחרונות ובמקביל לעריכה וכתיבה , אני מאוד רוצה להגיע לפסיכולוגיה קלינית, להתעסק עם סיפורים אמיתיים ולא רק כתובים.. יש לי כמה שאלות. האם כבר מאוחר מדי, אם אני בת 25 עוד מעט, להתחיל ללכת בדרך הארוכה מאוד הזו? ושאלה שנייה היא, התלבטות בין לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה ואז לנסות את המתאם ( שזה מפחיד אותי כשלעצמו, כי הסיכויים אפסיים ) לבין לעשות הסבה לעובדת סוציאלית ואז עבודה סוציאלית קלינית. הבנתי שמבחינת טיפול, אין ממש הבדל..ובכל זאת, מה יותר כדאי יחסית לגילי והכל ( אם הייתי חמש שנים אחורה לא הייתי ממש חושבת ). שאלה שלישית, שזו גם הסיבה שאני נרתעת מלהתייעץ על זה עם הפסיכולוג שלי היא - האם אנשים עם בעיות כמו שלי, דיכאון, אובססיות וכו', יכולים להיות בעמדה מטפלת? האם זה לא קצת יומרני? אני יודעת מצד אחד שזה עשה אותי מאוד קשובה ורגישה לאחרים ( אבל עדיין לא לעצמי..המממ...) ואני אף פעם לא נותנת לעצמי ליפול כשאני יודעת שיש לי אחריות (אני רואה את זה בפ"רח ), אבל אני מפחדת שאם אני אספר לו הוא יצחק עליי ובצדק. הוא רואה אותי במצבים כל כך רעים, אני בקושי מצליחה לתקשר, גם פה לפעמים אני כותבת כשאני די באטרף, אבל חלק מזה זה החרדות הקיומיות שלי, האבסורד שאני מוצאת בחיים האלו וחוסר המשמעות ( היה לי נחמד לשמוע שיש שיטה טיפולית אקזיסטנציאלית, ואני מאוד מתחברת לזה בספרות, אשמח לשמוע ממך קצת יותר על השיטה הזו, אני יודעת שזה דורש יותר מעורבות של המטפל והבאת הערכים שלו לטיפול ) ואולי דווקא השיטה הסוקרטית של דיאלוג בין אנשים תביא אותי יותר קרוב לאמת, אני נורא מקנאה בכם הפסיכולוגים שיש לכם גישה לעולמות שלמים של נפשות, ושהמטרה שלכם היא לנסות להבין אותם וגרום להם להבין את עצמם...בכל מקרה, זה מגוחך שבן אדם דיכאוני כמוני ילך לכיוון ההוא? טוב, פיצצתי בשאלות, מצטערת מראש.

אופיר שלום, אני אנסה לענות לך בשני צירים האחד הוא שאין מניעה שתתחילי ללמוד בגיל שלך פסיכולוגיה, אם כי זה מסלול ארוך (מינימום תשע שנים עד שתוכרי כפסיכולוגית קלינית ממוחית). אבל זה בהחלט אפשרי. זה נכון שאפשר לעבור הסבה בדרך לעבודה סוציאלית, ואף כי ניתן לטפל עם תואר שני קליני בעבודה סוציאלית הרי שאופי ההכשרה שונה, ולעיתים קרובות גם סגנון העבודה שונה. בציר השני יש את איך שאת מרגישה עם עצמך. האם זה באמת מתאים לך. אין כלל מניעה שאדם עם קשיים נפשיים יטפל באדם אחר. השאלה שמטרידה אותי היא מדוע את כל כך חוששת לספר לפסיכולוג שלך? מה הוא מייצג עבורך. אני הייתי מייעץ לך להשקיע ולבדוק את זה עם עצמך ואיתו. לגעת בפחדים שלך. מן הסתם זה לא קל ולא יהיה הקושי האחרון, אבל זה חשוב. בהצלחה, בכל מה שתבחרי, דרור