לליאת

הי ליאת יקרה, מה שלומך? עלו בי לאחרונה כמה שאלות בקשר ליחסים עם אנשים; מעין שאלות תם כלליות כאלה. מקוה שתוכלי קצת לעזור לי (לעת עתה רק בשאלה אחת) ולהאיר מנסיונך. לתחושתי, ישנם מקומות בהם "מותר לי" להיות עם האדם שמולי – הוא "מרשה לי" להקשיב לו (בפורמט ההקשבה שלי, כמובן), לנסח שאלות ולשאלן, להעיר הערות על הדברים הנאמרים, להביא דברים מחווייתי-שלי, לצחוק וכו'. וישנם מקומות בהם "אסור", בהם מציבים בפני יד האומרת "עצור" - אם מפני שהקשר בחיתוליו ועדיין לא רכשתי את אמונו של בן השיח שלי, אם מפני שאותו אדם שרוי במצב מאד רגיש, כעוס ולא בוטח, ואם מפני שנקודות (כאובות) ספציפיות בתוכו הודפות אותי לאחור עם כל נסיון למגע. במצבי האסור הללו כל שאגיד או אעשה עשוי להתפרש באורח שלילי. אני אומרת אז בלבי שעלי להלך בזהירות מירבית אך בד בבד לא להפגין היסוס וחוסר בטחון, כלומר - לא לתת לדחייה הסמויה או הגלויה (שלו אותי) למעוך אותי. אני מאריכה אפוא נשימה... אבל לפעמים היא לא ארוכה דיה: באותם רגעים אני חשה כי משהו ניטל מספונטניות התגובה שלי ואני הופכת מסורבלת, מהוססת, מטופשת ומרובת טעויות. אני רוצה להיות יכולה להתמודד ולשאת את המקומות בהם אוסרים עלי לבוא; אני רוצה לבוא בכל זאת - באומץ, אבל לא באקט מרחיק של פלישה; בהחלטיות, אבל לא בחוסר רגישות. כיצד עושים זאת? מעמדה חברית הדברים פשוטים יותר מבחינה מסויימת (יש מקום לדבר על הפגיעה שלי, להפגין ערעור וחוסר בטחון, להתמרמר, לטעות). איך עושים זאת כשאני זו שתופסת את העמדה הטיפולית? תודה ליאת, נויה

היי נויה, נדמה לי שאת נוגעת כאן באחד התחומים אליהם נהוג להתייחס כאל אלה שלא לומדים בשום אוניברסיטה. זוהי מתנת ההקשבה הנכונה. את אומרת נכון, שבהקשרים חברתיים קל לנו יותר להזדעק כל אימת שנהדפנו בחוסר נימוס או נפגענו. העמדה הטיפולית היא עמדה אחרת, בה הצרכים הנרציסטיים שלנו אמורים לסגת אל העורף, ולפנות את כל המרחב (כמה שאפשר, נשמה, אני יודעת שאי אפשר לגמרי) לאלה של המטופל. ההקשבה הטיפולית עובדת בכמה ערוצים במקביל. ההקשבה לביטוי הגלוי הנאמר ולזה הסמוי שלא נאמר, ההקשבה לשפת הגוף, ההקשבה למה שהיו שומעים - אולי - אנשים אחרים בחייו של המטופל לו היו נוכחים בחדר, או למה שהוא היה רוצה שישמעו. את מבקשת ללמוד איך "לבוא באומץ ובהחלטיות, אך לא לפלוש או למעוך בחוסר רגישות". אני אוהבת להתייחס אל עולמו של המטופל כאל שמורה מוגנת, אליה לא נכנסים ללא הזמנה מפורשת. המשאלה שלי (לגבי עצמי, כמובן) היא להמיר את ההחלטיות והאומץ דווקא ב'דחילו ורחימו'. הניסיון שלי לימד אותי שאני נהדפת בעיקר כאשר אני החלטית. למדתי שכמטפלת - תמיד טוב יותר לבוא ממקום פחות בטוח ופחות יודע. אם תקדישי לזה מעט מחשבה, תגלי שזה קשה עשרת מונים מן ה'ידיעה'. כנראה שאין דרך אחת לטפל, ונדרשות שעות רבות של 'התמודדות בסגנון חופשי', עד שמתגבשת עמדה נינוחה יותר מול הסערות שבחדר. בעיני, מטפל טוב לא מפסיק אף פעם לחפש, ולעולם אינו בטוח שמצא. שלך ליאת