מה הטעם בלדבר?

שלום, ניסיתי בפגישה האחרונה לדבר על ההתעללות שעברתי. הפסיכולוגית שלי ניסתה לשכנע אותי, שאם אשתף אותה, לא רק בכותרות, היא אולי כן תוכל לעזור לי בתחושות וברגשות שהצטברו אצלי סביב הנושא. ניסיתי. היה נורא קשה. התפתלתי, שתקתי, הוצאתי כמה משפטים, והכי קשה היה כשביקשה פירוט מפורט לאירוע. זה נראה לי בדיוק כמו מאכל שאת לא אוהבת ובכל פעם שתנסי מחדש, תחושת הגועל תשלוט בפה שלך, במוח ובכיבה. בדיוק גם כמו מי שלא אוהב חריף, בכל פעם שהוא ינסה את זה מחדש, זה יכאב לו, ויעביר בו תחושה מוזרה ומכאיבה. מה שאני מנסה לומר, שזה ממש דומה לחוויה של לחזור על אירוע טראומטי או התעללות, בכל פעם שאדבר עליה ואתאר אותה מחדש היא תכאב בדיוק כמו בפעם הראשונה....ותמשיך לכאוב לעוד כמה שעות שאחרי....אז מה הטעם בלדבר על זה. האם יש אפשרות שכאב כזה יעלם? הרי הוא תמיד יכאב מחדש ויעביר בי אותם תחושות? את יכולה להסביר לי בבקשה? שבוע שקט ונעים

שבת שלום, קשה להאמין שיבוא יום ותוכלי להיזכר בטראומה שעברת ללא תגובה רגשית כלשהי. זיכרונות מרים הם מנת חלקו של כל מי שעבר התעללות קשה בילדותו. מסתבר שלצד זכר הטראומה, הנפגעים סוחבים איתם שנים רבות מטען מכביד נוסף, בדמות כל אותן תחושות ורגשות ביחס לעצמם, כמו השפלה, עלבון, זעם, פחד, גינוי עצמי ובעיקר הרבה אשמה. רגשות אלה התבססו אז, בסמוך לטראומה, ופעמים רבות הם תוצאה של חשיבה שעוותה בצל האירועים או בשל מגבלות קוגניטיביות (למשל במקרים בהם הקורבן היה ילד קטן). בזמן הטיפול, כאשר מעלים מחדש את זכר הטראומה, מתעוררים גם כל אותם רגשות ותחושות, אליהם ניתן להתייחס מעתה מתוך השקפה חדשה ובוגרת, ולבחון אותם במבט לאחור. מתוך כך, אנשים מדווחים על הקלה גדולה, ועל יכולת חדשה להתבונן על עצמם ממקום סלחני וחומל הרבה יותר. זהו אכן תהליך קשה מאד ומפרך, אך מי שמתמיד ונלחם גם רואה תוצאות. בברכה ליאת