עייפה

אורנה יקרה, נמאס לי, אני כל כך שונאת את עצמי. לא מצליחה להבין את הנפילות האלו.. כל הזמן נעלבת מהערה או משהו קטן וזה הורס לי את מצב הרוח לכמה שעות טובות (במקרה הטוב). עכשיו הייתי אצל חברה והיא ביקשה ממני לשטוף את הבקבוק של התינוק, זה לא שהוא היה רעב, או שזה היה דחוף, סתם היא ביקשה.. בבקבוק היה קצת חלב אז שמתי מיים על מנת לשטוף את החלב לפני שאני מנקה. בעלה ראה את זה ואמר לי- "לא ככה, תביאי " ולקח לי את הבקבוק מהיד. נורא נעלבתי, אני יודעת לשטוף בקבוק של תינוק. כבר שטפתי כמה פעמים אצלה, אני עוזרת לה כל יום עם התינוק. מאותו הרגע הפסקתי לדבר, לחייך ולהגיב, רק רצו לי מחשבות על זה שהוא חושב שאני לא יודעת לעשות כלום, שהוא חושב שאני טיפשה, הוא בטח לא סובל אותי...ועוד, אחרי חצי שעה הלכתי הבייתה התחלתי לבכות. כבר עברו כמה שעות ואני עדיין בוכה. אני יודעת שהוא פשוט לא מרגיש נוח עם זה שאני מנקה אצלם ושהוא התכוון לטוב. אני מכירה אותו כבר. ועדיין עכשיו זה גורם לי לחשוב שהוא שונא אותי. כתבתי לך את הסיפור המשעמם הזה, כי אני יודעת שסך הכל אין מה להעלב, רציתי להמחיש לך מאיזו שטות נופל לי המצב רוח. וזה כל יום ככה. כל רגע. כל הזמן אני נעלבת משטויות ומרגישה ששןנאים אותי. חוץ מאותה חברה אני לא מצליחה לשמור על קשרים, תמיד בטוחה ששונאים אותי ונעלמת. רק עם אותה חברה יש לי קשר כי היא יודעת איך להתנהג איתי. היא אמרה לי שהיא נזהרת איתי תמיד.. אני יודעת שהיא תגיד לו לא לעשות את זה יותר... ועדיין אני בוכה וזה לא עובר. סליחה על ההודעה הארוכה... אין ממש שאלה... פרח

פרח יקרה, כואב להיות חשופה כל-כך, חסרת עור כמעט. כל דבר עובר דרכך, עלול לרמוס משהו מבפנים. אני מקווה שיש לך מרחב טיפולי שבו אפשר להתבונן בתהליכים האלה באופן סבלני ומיטיב. לאט לאט, צעד צעד, תלמדי איפה מותר להציב חומה ואיפה לא כדאי. מקווה שהדמעות יבשו, ולילה טוב, אורנה