לדרור

הי דרור אני עייפה כבר ואין לי בשום צורה כוח לעוד גל של אובבסיות, של רצון אובססיבי לחתוך את עצמי, הזמזמונים הטורדניים המוח שלי שלא מאפשרים לי לחשוב..אין לי כוח. הפסיכולוג שלי לא מוכן להיות איתי בקשר בין הפגישות, למרות שאני יוצרת קשר רק כשאני מרגישה שאני עומדת לחתוך את עצמי, וכולי תקווה שהמשברים יחולו רק בראשון שמונה וחצי ושישי בשלוש..לא נראה לי הגיוני אז הפסקתי כרגע ללכת, אני רגילה להוציא את עצמי לבד מהבוץ הזה, רק שהפעם הקודמת עייפה אותי מדי, פשוט אין לי כוח שוב פעם, ממש ממש אין, וגם לסביבה הקרובה אין- הורים חברים, כל אחד שקוע בסרט היצקוקי משלו, רק אני כרגיל בנוסע השמיני, האויב שלי פורץ מבפנים, לא מבחוץ): ): ): סתם הייתי צריכה קצת לפרוק, כי אין מישהו כרגע שבאמת מוכן להקשיב..אני פשוט מנסה לשחזר מתי התעוות לי כל כך המוח..אני יכולה להשבע שאני זוכרת שהייתי פעם מתישהו נורמאלית, אבל זה נראה בחיים אחרים, המוח שלי כמו תקליט שרוט, די, לפח!

ממי מה המצב? אני שומעת שלא משהו... מזל שאנחנו כאן ולא יכולים לברוח כי ככה אנחנו לפחות שומעים מה איתך (אחרי שלמשפחה ולחברים נמאס ממך??)!!! הקיצר, עזבי אותך מאובססיות וחתיכות... האביב הגיע!! לבשי ביקיני ורדי לים, או בואי אליי לי-ם נלך לאכול חומוס בעיר העתיקה... הקיצר, עצתי כרגיל, תתרכזי בחיים!!! במה שכיף ונחמד לא במה שמעפן וחותך בקלות!! אוהבת ומחכה לתשובה, אני

הדס, תודה רבה על התמיכה, את מאוד...מאוד אופטימית...אבל לי קצת קשה עם השקפת עולם כזו, אני פסימית מטבעי, אם זה היה כל כך קל ולא ממלא את כל המחשבות שלי, מן הסתם כבר הייתי בביקיני..רק שכל הרגליים שלי מלאים חתכים ולמה לעשות טראומות לילדים קטנים?