לא תמיד זה כך

שלום, ומה קורה כאשר המטפל אינו מסוגל לקבל את הצד הכעסני והאירוני של המטופל? אני עזבתי "מטפל צמרת", מה שנקרא, בדיוק בגלל הסלידה שהקרין כלפי ומאז נשבעתי שלא אלך לטיפול נוסף. פסיכולוגית אחרת אמרה שאינה יכולה להתמודד עם כעסים. כלומר, צריך להגיע לטיפול מרוצים מהחיים ומהעולם ואז אולי יעשה המטפל טובה ויסכים לקבל אותך, תרתי משמע - גם לפגישה וגם כאדם!

שלום לך, דעתי היא שבטיפול יש מקום לכל רגש ולכל דבר כל עוד הוא מילולי, ואפשר לדבר עליו. כמובן שגם כעס ואפילו שנאה מוצאים את מקומם בטיפול. טיפול שאינו מאפשר זאת הן מצד המטפל והן מצד המטופל הוא טיפול שיש לבדוק אותו. אין זה אומר שביטויי רגש כאלו לא יעוררו דבר במטפל, גם כאן, זה לא אפשרי. לא תמיד זה ייראה אבל לעיתים זה כן. השאלה מה עושים עם זה אז. כיצד נשארים עם זה? כמובן שלהשאר בטיפול בו התחושה היא שרוצים ל"חפש" אותי היא תחושה קשה. אבל ניתן גם לדבר על מה קורה כשכועסים ושונאים. האם יש לזה אפקט, האם ניתן להתמודד עם האפקט הזה ולא לחשוש מזה יותר מדי. בעיני אם תמצאי מטפל שיוכל לאפשר לך זאת זה יהיה מקום טיפולי חשוב מאוד עבורך, ופתח להתמודדות עם כעסים גם מחוץ לחדר הטיפולים. דרור