כבר בלי מילים

עייפתי. אין לי מילים להסבר. יש לי רשתות תמיכה אבל הן שם למטה ואני על החבל ועייפתי. לא רגילה עליו - על החבל. תמיד אני נופלת עוד לפני הפסיעה הראשונה. עכשיו אני באמצע ויש לי הרושם שאני בדיוק מעל החור ברשת. עייפתי אבל ההתקדמות היא עניין של חיים. די. די לי. מ.

מ. יקרה, מפחיד על החבל..מפחיד מאוד.. מרגיש כמו קרקס קצת- אור הזרקורים מופנה לאי שם גבוה, ואתה מנסה לחצות את התהום בצעדים רועדים ומהססים..מזיע. רק מחכה להיכשל וליפול ובלבד שלא תאלץ להמשיך בזה. מורט עצבים.. וכל האמירות הרציונליות לא תופסות פתאום. הפחד מקנן אי שם באחורי הראש. אז לאט לאט בובליקה... צעד-צעד... ואולי... אולי לא חבל אלא גשר?.. גשר מעל התהום.. לא מרגיע יותר לחשוב על זה כך? ולא חייבים שהגשר יהיה ארוך מאוד..גשרים ארוכים הם כבדים ויורדים נמוך פנימה.. לא צריך לחצות הכל בבת אחת. אולי גשרים קטנים יותר יטיבו?.. לאט לאט.. והרשת שם. בזה אני בטוחה. גם אם יש בה אי אילו חורים, היא תתכוונן אלייך במידה ותרצי ליפול לתוכה. אל דאגה- היא שם. ונפילה אליה היא רק מנוחה זמנית. לאט-לאט, בקצב שלך, והישעני על כל מי שאת צריכה.. לא חייבים להזיע שם גבוה לבד.. שולחת גם רשת משלי... אם רק תוכל לעזור לילך

שבת שלום מ', כשאנחנו על החבל, והתהום נפערת תחתינו, אין לנו את הלוקסוס להתעייף. זה מסוג הדברים שמותרים רק בדיעבד, אחרי שהושלמה המשימה. העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא לא להביט למטה. עדיף לתקוע את המבט בנקודה כלשהי לפנייך, להעביר ל'טייס אוטומטי' ולהמשיך בכל מצב. להמשיך. נסי לראות את הזרועות הידידותיות המושטות אליך מן העבר השני, מחכות שתגיעי, כדי שיוכלו לעטוף אותך באהבה וגאווה. (תודה, לילך). איתך ליאת