מכתב לפסיכולוגית שלי

אני מתה להתקשר אליך, לספר לך שבעצם הכל חוזר לקרקע, אין יותר חלומות באויר. אני יודעת שנורא תתאכזבי, אבל אני דוקא לא מאוכזבת. אני אגיד לך שזה בסדר, ואפילו קצת מצחיק. אגיד לך שזה פקח את עיני במידה מסוימת ואולי הייתי צריכה להגיע עד לפה כדי להעריך את מה שיש לי. כן, זה מה שאגיד לך. כי זה מה שאני מרגישה. את בטח לא תביני למה זה מצחיק אותי. את בטח תגידי שאולי כך אני מרגישה אבל מאוד יכול להיות ששוב הופעל האוטומט. המנגנון האוטומטי שמונע ממני להתרסק, זה שנפתח מהר אולי מהר מידי כדי שאגיע לקרקע בבטחה, זה שמונע ממני לרצות... אני בטח אקשיב במלוא תשומת הלב ואחשוב פתאום שאולי יש בזה משהו... אני ממש רוצה להתקשר אליך. אני רוצה להגיד לך: "שומעת..." סתם ככה, כמו שיחה בין שתי נשים שיקרות אחת לשנייה. כי רק את ידעת על זה, לפחות על המשמעות של זה בעיניי. ואולי זו בכלל המשמעות שלך. הרגשתי איך התלהבת מזה כבר יותר ממני. כבר ניסיתי להרגיע אותך ואותי. את אמרת שזה האוטומט שמדבר. אבל הנה, צדקתי. דברים לא קורים כל כך בקלות. לפחות לא לי. צריך להיות ריאליים. החיים הם לא סרט. ובייחוד לא תכנית כבקשתך. אוף, כבר באמת האמנתי שאני לא מאוכזבת, שזה בסדר ושאפילו טוב שזה קרה...עד שאת הגעת... יש מרחק עצום בינך- העונה לטלפונים שלי, הפוגשת אותי בכניסה, המקשיבה לי, המטפלת בי... לבין זאת שישנה אצלי בראש. אני מודעת לזה ובכל זאת באורח מפתיע זה ממש לא מפריע לי. כאילו זאת שאצלי בראש מנצחת אותך, היא תמיד שם, גם כשאת שם. זה לא קרה לי בחיים. תמיד ההתנגשות בין הפנטזיה למציאות היתה ממש משתקת ודווקא עכשיו שכמעט והכל מושתת על פנטזיה, הפנטזיה מנצחת. אני לא יודעת איך אתמודד אם תכנס פתאום מציאות לפנטזיה ויחד עם זאת הפנטזיה שלי היא המציאות. שנשב ביחד בבית קפה ולא בחדר, שנשתף אחת את השניה ולא שאשתף אותך, שתתקשרי אלי סתם כך כי בא לך לדבר.

נהניתי לקרוא את מה שכתבת במיוחד את השורות האחרונות. התחלתי פתאום אולי קצת להבין את עצמי, לאחרונה אני מרגישה שנמאס לי להגיעה לפגישותזה משהו "כבד" לשבת בחדר אחת מול השנייה .. ואניחושבת לעצמי זה כבר לא "תכלס" אולי אם זו הייתה ישיבה בבית קפה זה היה פחות מפריעה לי. לא חשבתי על מחשבות אלו כפנטזיה כמו שאת מתארת אלא כמשהו פחות כבד יותר קליל ונחמד. או שמיציתי חלק מהתהליך הטיפולי ולכן התחשוה שזה סתם עוד תהליך כבד או אולי זה כמו שאת מתארת אולי רצון לקשר אחר.

שלום מיכל, תודה על ההזדמנות להציץ לדיאלוג אינטימי בין הפגישות, המתחולל ב??ת?ווך המיוחד הזה שבין מציאות לפנטזיה. כמה יפה. ליאת