התנגדות בטיפול

שלום, התחלתי טיפול בערך לפני שנה וחצי עקב אובדן. במהלך הטיפול גם העליתי עוד כמה אירועים קשים מהילדות ששמרתי שנים בפנים. הבעיה בטיפול, וזהו הטיפול הראשון שאני עוברת, שאני לא מצליחה להתקדם. כלומר, אני מתכוננת ומחכה לפגישה עם המון נקודות לדבר עליהם אבל שם אני לא מצליחה כמעט להוציא מילה. המטפלת כל הזמן מנסה איתי, שאלות, נושאים שונים, מנסה להתקרב, להתקשר, דואגת, בוכה איתי ואפילו פורצת את הגבולות בעצמה (דבר שהיא הצהירה) על מנת לעזור לי להיפתח..... אני מודעת להתנגדות שלי ומנסה לעבוד על זה, אבל ברגע שאני נכנסת לשם הכל נמחק, ואני חוזרת לשתיקה שלי ול "לא יודעת", "לא רוצה", "לא מעניין אותי", "לא רוצה לדבר על זה"..... איך אני אמורה להפסיק להילחם בעצמי, איך? זה כואב נורא, ואני באמת רוצה להחזיק ביד המושטת לי, אבל לא מרשה לעצמי. אני כל הזמן מענישה את עצמי על זה שאני מבקשת עזרה? איך אפשר להפסיק? אני ממש תקועה? ונראה לי גם המטפלת, שאומרת לי שרמת ההתנגדות שלי היא מהגבוהים שפגשה בחייה, אבל היא תמשיך למרות שהיא יודעת שהתהליך יהיה ארוך!! יכול להיות שהיא ממשיכה איתי בגלל הכסף? איך אני אמורה לדעת שלא נמאסתי עליה והיא ממשיכה כי אני עוד לקוח שלה.... האם שנה וחצי אינם תקופה מספיקה בכדי לדעת אם טיפול כלשהוא עובד או לא?

מתי מותר למטפל/ת לפרוץ גבולות בינו לבין המטפל? (אני לא מתכוונת לאהבה, אלא לגבי כל נושא אחר) ןמתי זה נחשב למסוכן? יכול להיות שזו דרך שלו לעזור למטופל? אם המטופל אינו יכול לפרוץ קדימה?

דינה, נשמע שאת עדיין לא סומכת על המטפלת שלך. ("יכול להיות שהיא ממשיכה בגלל הכסף...") במצב כזה, קשה להיפתח. מטפלים מאמינים בשינויים,מאמינים ביכולת של הטיפול(אפילו אם זה לוקח זמן) לשנות תפיסות,אמונות ודפוסים מכשילים. ואני חושבת שזו הסיבה שמטפל טוב ואיכפתי ממשיך בטיפול. ככל שממשיכים בטפול,רוכשים יותר אמון ואז יש סיכוי טוב להפחתת ההתנגדות . גם אני במצב של התנגדות קשה לטיפול, וכבר עברו שנתיים מאז שהתחלתי. כתבת שיש לך הרבה דברים לדבר עליהם, ולי כמעט אף פעם אין מה להגיד.למרות שעברו שנתיים יש הרבה שתיקות בטיפול, והמטפלת שואלת שאלות ,מגיבה ומנסה לעודד אותי לדבר. הדרך שלי להפחית התנגדות היא לענות לשאלות שלה, אני ממש מכריחה את עצמי. אם יש משהו שאני ממש לא רוצה,אני אומרת. באופן הדרגתי ההתנגדות פוחתת . את יכולה גם לכתוב בין הפגישות על מה את רוצה לדבר ולתת לה לקרוא. להתחיל אפילו בדברים קטנים. אבל אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה לסמוך עליה,להרגיש שהיא שם בשבילך,איכפתית ומוכנה לסייע (וכמו שזה נשמע היא אכן כזו) ולאפשר לעצמך להיעזר בה. ועוד משהו, מניסיוני. שנה וחצי זה זמן מספיק כדי להרגיש אם יש לך כימיה עם המטפלת, אם היא דואגת לך ואיכפת לה והיא מוכנה להתאמץ בשביל לעזור לך. טיפול לא יכול להיות טוב אם המטופל לא "עובד",לא מתעקש להילחם ולשנות דברים שקשים לו(גם אם המטפל יהיה הכי טוב, זה לא יעזור..). בהצלחה טל

תודה טל. יש להבהיר "שתמיד יש לי הרבה מה להגיד" אבך תמיד זה נשאר אצלי. השיח הטיפולי מתנהל כמו שיחה. היא שואלת ואני עונה ישר ולעניין. אם היא מצליחה לעצבן אותי ולהוציא אותי מהאיזון, אז כן היא יכולה להוציא ממני כמה משפטים.... אורנה, האם זה נכון אם מטופל ממשיך בהתנגדות שלו, הטיפול לא יעבוד. אני פשוט לא מצליחה לעשות אף תזוזה במצב שלי, שום שינוי ואפילו לא קטן, וזה מה שגורם למטפלת לפעמים להתעצבן.

שלום דינה, אם נחשוב על הקשר הטיפולי כמשקף את הקשר הרגשי הראשוני של חייך, הרי שאפשר לומר שאת אינך יודעת כיצד מרגישים בטוחה לגמרי, אהובה ומעורסלת בזרועות אימך... ומאחר ואינך יודעת, את חשדנית ומרוגזת, מבולבלת למול הושטת היד של המטפלת שלך. מנקודת מבט כזו, להתעקש על הטיפול הוא אחד הדברים החשובים ביותר שתוכלי לעשות למען עצמך - מעתה ועד עולם כל קשר שתקיימי ייצבע לא רק בצבעי הקשר הראשוני עם הורייך, אלא גם בצבעי הקשר הטיפולי שלך... זה בסדר גמור לא לדעת כיצד לסמוך, וזה בסדר גמור לתת לה ללמד אותך! בהצלחה, אורנה

תודה אורנה על התשובה. אבל יש להבהיר שהקשר עם אימי היה הקשר הכי טוב בחיי. ואחרי מותה הגעתי לטיפול, בגלל שאיבדתי את הקשר הכי קרוב בחיי.!!!! היה לי הורים מקסימים ואף פעם לא הייתה לי בעיה איתם!! זה לא זה!! אז למה אני לא נותנת לה וממשיכה בהתנגדות

אורנה.. ממש קשה לי ללעוס את הדברים שכתבת..דוקר לי את הבפנים של הפה.. כמעט נשמע כאילו שני הקשרים המשמעותיים של חיי הם הקשר הרגשי הראשון, אי שם לפני מלא שנים, והקשר הטיפולי הנוכחי. זה מרגיש לי קצת מרחיק לכת.. פשוט מדיי, שלא לומר פשטני...- [מה זה?! לא מתאים לך, אורנה :-)) ] מה לגבי כל יתר הקשרים שחוויתי (חלקם בעלי אספקטים טיפוליים כאלה ואחרים)- האם הם לא צובעים קשרים אחרים- קדימה ואחורה בזמן- בצבעים נוספים? מוסיפים עוד שכבת/גוון צבע למה שקיים? האם הקושי להתמסר נובע בהכרח מקשיים בקשר הראשון שיצרנו? האם הקשר הטיפולי בהכרח מדמה/משחזר רק את אותו קשר ישן עם אמא? את חושבת שאני מתנגדת עכשיו? :-) זה רעיון ללא מוצא 'ההתנגדות' הזו... :-) שמך מטפס במעלה הערימה..זה קצת מרגיע אותי ליל מנוחה, לילך.