מתמוטטת ...שוב.

כל כך כואב לי...יא-ללה ...אלוהים..כואב לי...עד כדי כאב פיזי,דוקר בחזה. לא יודעת למה זה ככה..למה כל התמוטטות שלי היא קיצונית. ואיך זה שאני לא מצליחה לשאת תהתרסקויות האלה.את הנחיתות האלה לתוך התהום העמוקה...לתחתית. עוד שבועיים התור לפסיכיאטר...נראה מה הוא יגיד.מקווה שהוא יתן לי משהו שיאזן אותי... אבל פאק,שבועיים נראים לי המון זמן. בינתיים יש פגישות אבל גם בפגישות לא יכולה להתמודד עם התכנים הקשים שעולים..תכנים שמציפים ,מזכירים את העבר המגעיל,את הפוגעים שלי.. ועוד כל מיני... קשה לי לבד. אבל גם לא רוצה אף אחד,כי גם על אנשים קשה לסמוך. תמיד שסומכת על אנשים הם נוטשים,נעלמים. רוצה להיעלם כבר,למות. תודה,דרור. טנקס על הסבלנות.

חן שלום, אני שומע שעוברת עלייך תקופה קשה, תקופה בה את מחכה למפגש עם הפסיכיאטר ומתקשה להתמודד עם התכנים הקשים שעולים בטיפול. אבל יותר מכל את מתקשה לבטוח באחרים, להרגיש שהם יהיו שם איתך, תמיד. את מרגישה שאת כמהה להם, אבל גם לא רוצה כי מפחדת שינטשו אותך. אני מאוד מבין את הקושי שלך, אבל הייתי רוצה לומר לך משהו, את דעתי בעניין. אנשים מאכזבים. הם לא יכולים שלא. לפעמים מרוע, אבל מרבית הזמן זה קורה פשוט מעצם זה שהם אחרים, עם מחשבות וצרכים אחרים. הקושי, המשותף לך ולעוד הרבה מאוד, הוא כיצד להתמודד עם האכזבות הללו, איך להמשיך לסמוך למרות שהן מגיעות. ואיך להפריד בין אלו שמגיעות מכוונה לפגוע, לבין אלו, והן הרוב לדעתי, שמגיעות מסיבות אחרות. בעיני זו המשימה שלך, היא לא פשוטה ואולי כעת היא אפילו נשמעת מרגיזה, אבל בעיני זו הדרך שיכולה לגרום לך להרגיש טוב יותר, לילה טוב, דרור

תראה,אני מרגישה שמשהו לא בסדר בי... רק לומר שהציפיות שלי מינימליות..אולי הצד השני שאני פונה אליו מתרשם שאני דורשת המון...לא יודעת למה זה ככה... יכולה להרגיע ולומר שאני לא מצפה להרבה,אפשר להגיד למעט אפילו. וכן,יודעת שמכל מיני סיבות לא תמיד 'יהיו איתי.