שאלה פילוסופית על פגיעה באדם אהוב והשלכות

שלום, סיפורי הוא שפגעתי באדם שהיה יקר לי, באבא שלי. האבא היה קצת חולה בנפשו והפגיעה (כנראה) ערערה אותו עוד יותר. הוא סירב לראות אותי מאז ואני מפחדת לחשוב מה קרה לו. זה קרה בילדות שלי ומאז ועד היום, חלפו 25 שנה. תקופת הילדות היתה קשה מאוד וכמעט נהפכתי לזונה בת 12 בעל כורחי, בשל החוסר באבא, בגלל החוסר בביטחון. מאז עבר הרבה זמן ואני לא זונה כי עשיתי כל מיני קומבינות בלהסתדר בחיים ואפילו הצלחתי לשרת בצבא, אלא שתמיד קיננה בי התקווה שאמצא אותו. יש בי מין פחד סתום כזה שאני מפסידה אותו והזמן רק הולך ומתרחק. האם אפשר לכפר??? האם אפשר לכפר במילים יפות? בכסף? בבקשה לרחמים? דבר שני - קראתי סיפור קצר וחכם על זה שמילים שפגעו מאוד באדם אהוב אי אפשר להחזיר, צריך לחשוב היטב לפני שאומרים אותן. מילים הן כמו נוצות שעפו ברוח, אי אפשר להחזיר אותן.........

הי בחורה, נדמה לי שאני זוכרת נושא דומה שהיה כאן לפני כמה זמן. לדעתי, ומניסיוני כמטופלת, החלטה כזו צריכה להיעשות בבחינה עמוקה וארוכה. כל מה שניתן לומר כאן באינטרנט ברגע ובחצאי משפטים יהיה פשוט ורדוד מידי. למיטב הבנתי, במקרים כאלה ממליצים לפנות לשיחות עם פסיכולוג/ית ולעבד את תחושות האשמה הכבדות שלך ואת נושא הקורב?נו?ת (שלך/ של אביך). לתת מקום במילים לצורך החזק מאד שלך להקריב הכל הכל כדי לכפר (אפילו את גופך כמעט). קודם לכל, לבדוק ולדעת איך אפשר לחיות עם כל התחושות הללו שבפנים. אחרי שייתארגנו הדברים בתוכך קצת יותר, תוכלי לחזור לשאלה הזו כאשר תהיי במקום אחר, מבין ויודע ופחות פגיע, פחות מועד לפורענות והרסנות, משהו שנמצא יותר בשליטה. תוכלי לבחור לפנות לאיזשהו כיוון ולהישאר יד ביד עם התמיכה בכל החלטה שתבוא. האם אפשר להתחיל משהו חדש, אחר ותקין יותר? האם זוהי כמיהה שלא תתגשם לעולם וצריך להבין שאין לאל ידינו? מה עושים? אולי בכלל השאלות שתשאלנה אחרי תהליך מסויים תהיינה אחרות לחלוטין... לא הייתי ממליצה להיות עם זה לבד, או לקבל החלטות כבדות משקל שכאלה בשליפה מהשרוול. מאחלת לך הקלה והשתחררות מהכבלים גורמי הסבל .

שלום לבחורה וגם למסייעת האלמונית גם אני מרגישה שאת נושאת הרבה מאד אשמה ואחריות למשהו שלא לגמרי בטוח שהיה באחריותך. ילדים קטנים, בהיעדר הסבר טוב אחר, עלולים לקחת על עצמם אחריות לאירועים משמעותיים בחייהם, ולחשוב שהם קרו בגלל משהו שהם עשו או לא עשו, אמרו או לא אמרו. אני מניחה שעמדה זו היא העומדת בבסיס הצורך שלך 'לכפר'. לא ברור מהי הסיבה האמיתית לפרידה מאבא, אבל לא יזיק לנסות לבחון אותה מנקודת מבט בוגרת, פחות תמימה. תוכלי - כמו שהוצע לך כאן - לנסות לבחון זאת בעזרת איש מקצוע, ולחשוב האם וכיצד תוכלו לגשר על שנות הפרידה הממושכות. בהצלחה ליאת

פעם אחת היו שתי חברות טובות. קרה מקרה ואחת מהן אמרה לחברתה משהו שפגע בה נורא. היא הצטערה מאד על מה שאמרה, והייתה מוכנה לעשות הכל בכדי לקחת את המילים בחזרה. אבל המילים כבר נאמרו, חברתה נפגעה מאד, ולא רצתה לדבר אתה עוד. מאחר והדברים נאמרו באמת בלי כוונה רעה אלא סתם מבלי לחשוב לפני שמדברים, זה כאב לה מאד והיא חיפשה כל דרך אפשרית כדי לכפר על מעשיה. בצר לה פנתה לאישה זקנה אחת, חכמת הכפר, ושאלה בעצתה. הקשיבה האישה הזקנה לסיפור, והחליטה לבחון עד כמה רצינית וכנה האישה הזו בכוונתה לקבל את סליחת חברתה, ועד כמה היא מוכנה להתאמץ בשביל לתקן את אשר עשתה. היא הסבירה לאישה שלפעמים, כדי להחזיר דברים לקדמותם, צריך לעשות מאמצים כבירים. "מה את מוכנה לעשות כדי לזכות מחדש בחברתך?" שאלה אותה הזקנה. "כל דבר!! רק תגידי לי ואעשהו!" ענתה האישה. ראתה הזקנה כי היא אכן כואבת ומצטערת, והחליטה לעזור לה בדרך של לימוד. "ישנם שני דברים שצריכים להיעשות על מנת לתקן את המעוות" אמרה לה הזקנה. "שני הדברים קשים מאד לביצוע, אני מזהירה אותך מראש.." האישה שהייתה נחושה בדעתה, אמרה לה: "אני מוכנה לכל. רק תגידי מה צריך לעשות" "הלילה", אמרה הזקנה, "קחי את כרית הנוצות הגדולה והטובה ביותר שיש לך בבית. עשי בה חור קטן, ואז – עוד לפני עלות השחר, שימי נוצה אחת על מפתן כל דלת של כל בית בכפר. כשתסיימי, חזרי אלי. אם תשלימי משימה זו כראוי, אומר לך מה הדבר השני שעלייך לבצע". האישה רצה מהר לביתה, בחרה את הכרית הכי טובה שהייתה לה, ועל אף שהייתה חביבה עליה מאד ועלתה כסף רב, פתחה בה חור ואצה לדרכה להניח נוצה על סף כל דלת בכפר. הלילה היה קר וחשוך, אצבעותיה קפאו כשעברה מדלת אל דלת, לא פוסחת על אף אחת. הרוח הייתה כל כך חדה וקרה, עיניה דמעו ואפה נזל, אבל היא לא חדלה ממשימתה ורק שמחה שיש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לכפר על המילים הנוראות שהוציאה מפיה. אם רק נחזור להיות חברות טובות כפי שהיינו, זה שווה כל מאמץ, חשבה לעצמה. קצת לפני עלות השחר, הניחה את הנוצה האחרונה על דלת הבית האחרון בכפר. משם מיהרה לבית הזקנה, עייפה וסחוטה אך מאושרת. "הנה, הכרית שלי ריקה! " הראתה לזקנה את הציפה הריקה, "חילקתי את הנוצות לכל בית בכפר..". הסתכלה עליה הזקנה החכמה בכובד ראש ואמרה לה: "יפה. ועכשיו, השלב השני: לכי ואספי חזרה את כל הנוצות, והכניסי אותן שוב לציפת הכרית. כשתעשי זאת – הכל יחזור להיות כשהיה". האישה הצעירה הייתה המומה. "את יודעת שאי אפשר לעשות את זה!!" קראה לעבר הזקנה, "הרוח העיפה כל נוצה מיד כשהנחתי אותה על פתח הבית. את לא אמרת שאצטרך גם לאסוף אותן חזרה!! אם זו המשימה השניה שרצית להטיל עלי – אין סיכוי!! הדברים לעולם לא יחזרו לקדמותם!!" "אכן, זה נכון", אמרה הזקנה. "זה ילמד אותך את השיעור: המילים הן כמו נוצות ברוח. ברגע שהן יוצאות מפינו – שום מאמץ, ולו גם הכנה ביותר – לא יכול להחזירן חזרה לתוך פינו. למדי לבחור את מלותייך, והישמרי במיוחד במחיצת אלו שאת אוהבת"...