לליאת

ליאת שלום, הפעם נראה לי שכולם שונאים אותי,ובמיוחד נראה לי שנמאסתי על המטפלת שלי,איני בטוחה אך זו תחושה שקיבלתי ממנה{בשיחה הטלפונית השבועית הקצרה שהיתה לי איתה,ושבה אמרה לי שהיא חושבת שזה מיותר ושפיתחתי תלות ושמעוד שבועיים נפסיק עם השיחות},ונראה לי שזה קשור לכך שבפגישה אמרתי לה שכל השבוע אני מחכה רק לטיפול אצלה ושאני מרגישה שנקשרתי אליה ולטיפול,ונראה לי שזו היתה שטות לעשות זאת,כי תמיד שאני 'פותחת את ליבי' בפני מישהו אני נפגעת,ונראה לי שאולי נמאסתי עליה,כמו שאני נמאסת על כולם,וזה עצוב לי לחשוב כך,אךך המחשבות לא מפסיקות להטריד אותי. מה דעתך?

להפסקת השיחות התכוונתי לשיחות הטלפוניות-שהיו הקשר היחידי איתה במשך השבוע חוץ מהפגישה עצמה.

כדאי לך לקרוא את ההתכתבויות שבין ליאת ו - ME שמתעסקות בנושאים של תלות גבולות ומיאוס ותוכלי לראות גם את ההתפתחות. [ ME, כל הכבוד גם ממני ]. יש גם עצים אחרים שנושאם תלות בטיפול ו/או גבולות בטיפול. המטפלת שלך כנראה שמה גבול [ שזה כואב ] שכולו למען הטיפול שלך. הכוונה העיקרית היא לעזור לך בצורה מקצועית כמו שצריך ולקדם את הטיפול. ברוב רוב רוב המקרים (לפחות של קשר מטפל-מטופל) אין בכך כדי להביע מיאוס, וביחד צריך לשים לב לחוויה הפנימית של המטופל. לדעתי זה אומר שחשוב שתביאי את ההרגשה ששונאים אותך ושנמאס למטפלת וכל הדברים האלה שעלו לך בראש בעקבות השיחה הטלפונית ותוכנה לטיפול בעצמו. (ליאת, גנבתי קצת מהמילים שלך שבעצים אחרים)

שלום למשתנה ולמגיבה האלמונית, נושא הגבולות אכן נדון כאן הרבה לאחרונה, ואני מצטרפת להזמנה לדפדף קצת אחורה ולקרוא. שיחות טלפוניות בין הפגישות אינן דבר רצוי כלל וכלל, והן נועדו בעיקר לצורך תיאום זמנים. השיח בין המפגשים מחליש את כוחו של הטיפול ושוחק את כלי עבודתו של המטפל. פסיכולוג נבון הוא מי שעוצר את הסחף לפני הנזקים. אין לי ספק שתוכלי להמשיך ולפתוח את לבך בפני המטפלת שלך, ולזכות לכל הקשב והאהדה במסגרת השעה הטיפולית. בסופו של דבר זהו החוזה ואלה החוקים ששתיכן קיבלתן על עצמכן בראשיתו של הקשר הטיפולי. נסי לבחון עם עצמך - מנין צץ הצורך לקרוא תגר על מה שידוע ומסוכם מראש? חומר למחשבה ליאת

ליאת, אני מבינה את הקטע של לא לצלצל הרי זה ההעבודה שלו ויש את העניין שגם למטפל יש חיים אישיים משלו וצריך להשאיר לו אותם. (כמו שאני לא מצפה שיתקשרו מהעבודה מעבר לשעות העבודה) אבל יש משהו פתטי בחמישים דקות האלה בשבוע שכאלו יצילו אנשים , אני חושבת הרבה ובעיקר לגבי החלטות ושינויים די מהותיים שאני לא מצליחה לדחוס אותם לחמישים דקות, לאחר מכן שהפסיכולגוית שלי תשמע שעשיתי צעדים אלו בלי לספר היא תגיב ששוב אני לא מספרת ומשתפת אותה. אני ממש לא יודעת איך להתייחס לטיפול הפסיכלוגי. (הכי מצחיק שבסוף פגישה הדבר היחיד שיש למטפל לומר זה "אין לי משהו חכם לומר לך" או אני לא מספיק חכם)

לליאת ולמשתתפים האחרים, תודה על תגובתכם, ליאת - חשוב לי להדגיש שלא קראתי תיגר על שום-דבר,הרי המטפלת בעצמה הציעה את עיניין השיחה הטלפונית פעם בשבוע במפגש הראשון שהיה לנו,לא אני ביקשתי זאת ,כמו אצל המטפל הקודם שהיתי אצלו שהוא בעצמו ביקש שאתקשר אליו מידי-יום ואדווח בקצרה איך אני מרגישה וכו',ולי זה לא היה כ"כ נוח,כי לא תמיד התחשק לי להתקשר אליו ולדבר (אפילו אם זה לדקה-שתיים) על מה שמציק לי ואם ביצעתי את משימותיו; לא אשקר - זה נתן לי תחושת ביטחון ולפעמים חיכיתי כבר להתקשר אליו,ואיני חושבת שזה פגע בצורה כלשהיא בקשר בינינו,להיפך-זה עזר לי להיות יותר פתוחה-כנה איתו, ולדבר איתו על כל נושא-גם אם הוא מביך ביותר.הסיבה שהפסקתי את הטיפול אצלו היתה בעיקר כספית,אך גם שנמאס לי באותה תקופה מכל עיניין הטיפולים ולא היה לי כוח להתמודד איתם,ולכן עזבתי לתקופה של כחצי שנה או יותר. אז ליאת תגידי למה זה כ"כ כ"כ נורא אם אדע שבמהלך השבוע אם אהיה במשבר כלשהוא ולא אהיה מסוגלת לשתף בו את האחרים,אדע שהאדם היחיד שאני משתפת אותו בכל מה שעבר עליי (הפסיכולוג/ית),יהיה זמין עבורי-אפילו אם זה לזמן קצר ביותר? האם עדיף שבאותו זמן אכנס לייאוש נוראי ואסתגר בתוך עצמי? לא מובן לי למה שיחות קצרות בין המפגשים מחלישות את כולו של הטיפול וכו'-במה זה כ"כ יכול להזיק? כמובן שהדבר הטוב היה לקבוע יותר מפגישה אחת במהלך השבוע,אך זה תמיד אפשרי,במיוחד במקרה שלי - שאני 'נאבקת' כדי לממן את הטיפול פעם בשבוע,אז בטח שלא אוכל יותר מזה. בתודה מראש, ושבת-שלום, משתנה