אני צריכה פתרון

אבודים נשוטט ביער מדשדשים בקרקע הלחה, מבקשים להשאיר עקבות שיבואו לחפש אחרינו, שיראו, כי היינו כאן ויובילונו החוצה אל קרחת היער, מתוך הסבך החשוך – אל האור הבהיר. אבודים נשוטט ביער זועקים בינות גזעים ותיקים, המשיבים קריאתנו ללא מענה. ולא באו לחפש אחרינו, לא ראו, כי היינו כאן. לא הובילונו החוצה אל קרחת היער, מתוך הסבך החשוך – אל האור הבהיר. אני צריכה פתרון אמיתי,מעשי,אני רוצה שתהיה לי מעין "אמא",רק תחליף, אחת "גדולה" שתהיה לי "מנטור" ושאוכל לבוא אליה לחיבוק וחיזוק ונחמה,לנוח פעם אחת מהכמיהה הבלתי נסבלת שקורעת בי עוד ועוד עד שנמאס.אי אפשר לחיות ככה, לדמם לאטי ולדעת שהחיבוק הזה יכול להיות מעין אגד מדבק, לרצות כל כל כך עד שהגוף רפה וכואב הכל נמס וחרב ואני צריכה שיאחזו ויאספו.אותי.רק חיבוק כזה.לעזאזל הכל.די.

ויק, את לא סתם מנסה לקבל את החיבוק במקום היחיד שאת יודעת שהוא לא יכול לבוא, דווקא האיסור וחוסר האפשרות הופכים אותו להיות "החיבוק הנכון " הנעלם, זה שאנחנו מחפשים, ברגע שנקבל אותו הוא יהפוך להיות החיבוק של הילדים שלנו, של הסבים של החברים, כל החיבוקים הכנים שלא עוזרים בכלום להעלים את החור..אני מכירה את זה. נאבקתי ונאבקתי. אבל החיבוק הזה איננו. כשמשלימים עם זה החור מפסיק קצת לינוק. אני יודעת שזה אכזרי, אבל משום מה אני מאחלת לך שלא יפסיק, לפחות אצלי, חשבתי שהיעוד שלי הוא להיות סופרת, ומאז שהחור נסתם קצת אין כתיבה, אין יכולת להפוך את הסבל למשהו קצת נסבל..נורא, והנה אני רואה מולי משוררת מחוננת, רגישה, איזו כתיבה..הורדת לי דמעות..הכל התחבר בשיר הזה..חבל שככה מזהים את הכאב המושלם. אבל למרות שהגזעים הותיקים כבר לא עונים, הם שם, הם מקיפים אותנו..אם הם היו מפנים את מקומם והיית יוצאת לקרחת היער..היית באמת לבד..אל תהיי. תמצאי את החיבוק הזה בתוך עצמך...אני יודעת שאת יכולה שבוע טוב. תמשיכי לכתוב, אשמח מאוד לקרוא עוד מהדברים שלך.

שלום ויק, הלוואי שהיה לי פיתרון לשלוח לך, משהו שיעצור את הדימום. הכאב שלך מותיר בקרקע הרכה שלנו את עקבותיו המשורטטות ביד אמן. הלוואי שתמצאי את דרכך מן הסבך החשוך אל המואר והמנחם. מגיע לך כל כך. ליאת