מזדהה

האמת היא שכבר הרבה זמן אני שותפה לפורום אבל באופן פסיבי, מקשיבה וקוראת, מפנימה וכואבת את כאב כולם,לומדת מהחכמים ומבעלי הנסיון ובעיקר מקנה לעצמי כלים של התמודדות עם כאב. אני מוכרחה להגיד שגם אני - מרגישה כמוך - מתקרבת ומתרחקת למטפלת לא יודעת אך לקבל את תחושת הנזקקות הזאת שנוצרה בי עקב הטיפול (פעם ראשונה שאני בטיפול ובערך כחודשיים) קשה לי לתת אמון, להתמסר ומעל הכל גם אני כמוך - התנתקתי מהטיפול במהלך חופשת הפסח וגם אחריה. בשיחה טלפונית שניהלתי עם המטפלת הבהרתי לה כמה קשה לחזור לחדר, לטיפול, לראות אותה , כמה כוחות צריך לגייס בשביל החזרה הזאת...ושאין לי אותם כרגע . אכן התנתקתי אבל גם ידעתי שזה בעצם רק סוג של בריחה, הדחקה ושעליי להיות חזקה כדי להבין שהדרך הנכונה היא החזרה. אכן לפני מס' ימים חזרתי - אחרי שהחזרתי לעצמי את מרחק הביטחון שהייתי צריכה לעצמי ואני עדיין מרגישה שלמה עם ההחלטה. חשוב שתשתפי את המטפלת במה שעובר - הבירי לה עם יד על הלב מה באמת את מרגישה - אני בטוחה שהיא תכבד את זה - ושאת תוכלי להחזיר את עצמך למסלול בקצב שלך ובדרך הנכונה. תהיי חזקה... איתך ופה.

כולכם מוזמנים להגיב...

היי עצמאית, תודה על השיתוף זה ממש נוגע ללב. אני מריכה לחזור מחר, ואני כבר מכינה את עצמי, איך אני לא אגיב על זה, ומה אני אגיד כשהיא תשאל על זה... וכל מיני תסריטים של התנגדות. למרות כמו שאמרתי מקודם, אני כבר עייפה מזה, אבל אינו יכולה ואינני מצליחה, או אולי אינני רוצה בקרבה של מישהו זר!!! יכול להיות ליאת??? אני לא מצליחה לראות בחדר הטיפולי מקום לצמיחה אישית ועזרה, אני פשוט מתנהגת שם כאילו שאני במלחמה.!!!

שלום לעצמאית ולכרמית, כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ המושקעים בהכחשת הנזקקות והתלות, יכולים להיות הד רחוק לימים בהם צרכי התלות הללו לא פגשו מן העבר האחר את המגע הנכון. חשבו על ילד קטן שצריך לקפוץ מגובה, מצפה לפגוש ידיים חסונות ואוהבות שיושטו אליו. אחרי שהוא קופץ, הוא מגלה שאף אחד לא היה שם כדי לתפוס, ונחבט אל הרצפה הקשה בעלבון וכאב. מעתה, הוא יהיה קופץ העשוי ללא חת, יעדיף להיחבל ולהתגבר, ובלבד שלא להזדקק שוב למגע הרך שהכזיב. יש מטפלים הנכונים להשאיר את זרועותיהם פתוחות שבועות, חודשים ושנים, בעקשנות מעוררת השתאות, מוכנים לרגע שהמטופל שלהם יחליט לנסות שוב. :-)) ליאת