לדרור

היי. ראשית מזהירה מראש התכנים בהודעה יהיו קשים. אני סובלת יותר מידי.מרגישה שיש לי יותר מידי על כתפיים קטנות.והחלטתי לבחור......... במותי. ולא היה פשוט להחליט אבל לאחר מחשבות רבות זה מה שאני רוצה,ואף המוות שתכננתי לעצמי ,הוא מוות בטוח. אני לא יכולה עוד.ולא אוסיף יותר...רע לי .וקשה לרשום עכשיו. ואני חייבת לעשות זאת,רק אם אמות ארגיש הקלה.. תכננתי גם מתי ובאיזה יום וכו'. אני לא יכולה שלא לחשוב על משפחתי ואיך הם יקבלו את זה,וכשאני חושבת עליהם אני רוצה לחזור בי מהחלטתי. אני חוששת מלממש את החלטתי,אבל אני רוצה,אבל אני גם מפחדת... אני מפחדת למות,למרות שאני רוצה ,זה נראה לי נורא מפחיד. אבל אני גם לא יכולה לסבול עוד. אני במילא מתה שמתהלכת בחיים. הבעיה שאני כל הזמן מתכננת את מותי ,אבל אני לא מיישמת את התוכניות.אבל כן רוצה למות. אני רושמת לך כי הפעם החלטתי למות. אבל אני מפחדת לחזור בי. אם אחזור בי אני אצטרך להמשיך לחיות עם כאב וסבל גדול.ולהתמודד עם זה,לסבול את זה. לפעמים אני כל כך רוצה להיות במן רגע כזה של 'אי שפיות זמנית' ואז יהיה לי את האומץ ,אבל זה לא קורה...תמיד אני מוצאת תירוץ להשאיר את עצמי בחיים. אבל אני רוצה למות כבר. ולמה לא קורה משהו לא אובייקטיבי שיגרום למותי,אוף.

היי כל כך מכיר את ההרגשה לפעמים אני מקנא באותם אנשים שפשוט מתים מסיבה של מוות טבעי או תאונה.......אבל אני מרגיש שאני חי בשביל הורים שלי אני מתבייש להתאבד זה אבסורד אבל אני מתבייש מאנשים שאני מכיר משפחה בעיקר אבא שלי שכל כך אוהב אותי .......ואני חושב מה שזה יעשה להם ההתאהדות שלי והנסיבות סהכ גם אני מרגיש מת נע בעולם ללא מטרה ראוייה ולא רואה עתיד או תקווה וכן מאוד רוצה אפילו מתפלל למוות הגואל אפילו חשבתי על איך ואיפה באיזה צורה כמה אני יעשן לפני וכמה בקבוקי בירה אני אשתה.....הכרתי משהו שהתאבד ראיתי מה זה עשה לסביבה שלו ולכן אין ברירה אני חייב לשאת בנטל הזה ואני מציע גם לך ....לא יודע מה קרה בעברך חן אבל יש דברים ברי תיקון ויש כאלה שלא אני מקווה שמה שמטריד אותך בר תיקון ...אני לא יודע בת כמה את ומה עובר עלייך אבל אני מקווה שתנסי ככל "שהכתפיים הצרות " שלך יכולות להכיל את הכאב ולנסות למוא עתיד טוב יותר אני יודע שזה קשה לאהוב את עצמך לפעמים......אבל את חייבת לחשוב על כל אותם אנשים שאוהבים אותך ושתהיי חסרה להם......לפעמים אני מדמיין את יום מותי את הלוויה שלי אני יודע שיהיו שם המון אנשים אנשים שלא תמכו בי בחיי ואף הכאיבו לי אבל אני אדם שאנשים יודעים להעריך והם יחלקו לי את הכבוד ושם באופן אבסורי יהיו איתי המון אנשים למרות שאני חי בבדידות.....תחשבי פשוט על אוהביך שרוצים בטובתך ושדאגו לך.........שבוע טוב.........

אני לא יכולה עוד. חנוקה מדמעות עכשיו. אני רוצה למות כבר אבל משהו עוצר אותי לעשות את זה עכשיו,ברגע זה. עוד אעשה זאת ביום אחר,כי אני כ"כ רוצה,ושום דבר לא יעצור אותי. כבר תכננתי מתי ואיך. ואני עוד אבצע את זה... כבר תכננתי לפרטי פרטים מה אעשה באותו יום, ובמכתב התאבדות שרשמתי לחברה שלי צירפתי איזה תמונה אני רוצה בעיתון. חשבתי על הכל. מה שנשאר זה רק ליישם את זה. תאמין לי שאני חושבת על כל מי שאוהב אותי וכמה סבל זה יגרום... אבל הסבל שיגרם לאנשים שעוד אכפת להם ממני,הוא סבל זמני. אף אחד לא ישב ויבכה בגללי כל החיים,לא יהיה קל בהתחלה ,אבל בסוף מי שאוהב אותי ישלים עם מותי, ומי שבאמת אוהב אותי יבין שאם החלטתי למות זה אך ורק בגלל שהיה לי נורא רע בחיים,ושאני נמצאת במקום טוב יותר ושקט יותר.

ממי... הכל עוד יכול להשתנות... תני לדברים צ'אנס. אם החלטת למות אז מה אכפת לך לדחותת אז זה ? תנסי להנות ממה שאת רק יכולה.. ממי שאת רק יכולה... שתפי את חברייך בתחושה.. אל תשני לבד אלא מחובקת.. תעשה דברים שאת אוהבת, עם אנשים! תצאי תעשי ואז זה ישפיע לך על הפנימיות. מחזיקה אצבעות... נשיקות ממני אליך ואהבה

אני לא יכולה לסבול את השעות האלו שלא עוברות,אף אחד עכשיו לא זמין עבורי , וטרם סיימתי לרשום את מכתבי ההתאבדות לאנשים שאני רוצה,אני רושמת בשעה האחרונה,ולא אסיים היום. ולא מפסיקה לבכות כי חושבת על מה *שכן*אחמיץ בחיים,על השמש הזורחת שלא אראה יותר,על כל ההנאות הקטנות האלה... אבל היאוש ניצח אותי. ונמאס לי מהסבל התמידי ,מהכאב שלא נגמר,ומלווה אותי יום-יום.נמאס לי להתעורר כל לילה מהסיוטים שפוקדים אותי,נמאס לי מהטיפול שמזכיר את העבר המגעיל. בקיצור נמאס לי מהכל.

אם אנחנו כ"כ אוהבים אותך אז זה זניח יחסית אל החברים שלך והם זניחים לעומת אהבתם של ההורים והאחים שלא חשוב מה יהיה אוהבים אותך ורוצים בטובתך. ממי! תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!!! :) החיים זה לא הדבר הכי יפה, זה ערבוב של הרבה דברים... פעם אחרי טיפול אמרתי לידיד שלי שאני לא מרגישה יותר טוב והוא ענה לי שהטיפול זה כמו לנער שטיח בתוך הבית: כל האבק עולה ומציף אבל בעצם לא פתרתי עדיין כלום וצריך להתחיל לנקות... (זה לא היה פסח:) אולי ישנו הרגל אצל המטפלים "לחפור" בלי בעצם לתת הקלה מיידית כלשהי לכאב, וזה חבל (לדעתי) ולכן אני חוזרת על הצעתי : תנסי בינתיים לעשות דברים משמחים, להנות, לרקוד בלי חשק, זה יחלחל פנימה. התאבדות היא "פתרון קבוע לדיכאון זמני" שאולי נמשך אפילו 10-20 שנים אבל ניתן לתיקון!!! את חייבת להפנים את זה שניתן לתיקון!!!! אני מדברת מניסיון ככה שאני מבינה שאת לא רואה את הקצה אבל הוא ישנו ובעזרת השם בקרוב את תרגישי יותר טוב (לא, לא חזרתי בתשובה, זה הרגל...) . בנוסף רציתי להגיד לך שאם את יודעת או לא, הנשמה לא נגמרת יחד הגוף, ולדון את הנשמה שלך להתאבדות זה לדחות את הטיפול בה לגלגול אחר, קשה הרבה יותר- מוות הוא רק סוף החיים כמו שאנחנו מכירם, אז יאללה, לשנס מותניים ולהתחיל לדבר עם החברות, המשפחה, המטפל/ת - כולם רוצים לעזור.. בטח שרוצים! גם אנחנו כאן הרי.. מחכה לשמוע על שיפור (או לא, איך שאת מרגישה) אוהבת מאד הדס

חן שלום, אני מרגישה קצת 'רעה',כי ראיתי את הודעתך כבר אתמול ולא היתי מסוגלת להגיב,הן כי נושא המוות מפחיד ומבעית אותי נורא,ובמיוחד בערב יום השואה (שמסמל תקופה שבה שלחו אנשים למות על-אף רצונם העז לחיות),והן כי פחדתי שאם אכתוב לך מילה או משפט לא נכונים אולי בלי כוונה ארע את מצבך. קל לי להבין את רגשות המיאוס והייאוש מהחיים,ואפילו את 'המחשבות האובדניות' מידי-פעם ,כשהכל נראה חסר תיקווה,אך קשה לי להבין איך בחורה צעירה וחיננית וחכמה ומוכשרת(לפי היכרותי הוירטואלית איתך) מתכננת את מותה,זה לא מתקבל על הדעת,וזה מוגזם לפי דעתי. וגם - אני עדיין מאמינה שאם כתבת זאת כאן בפורום - מבחינתי זה נחשב כמו :'זעקה לעזרה',ואני מאמינה שעדיין יש סיכוי שתחיי חיים מאושרים או לפחות רגילים,בעזרת טיפול. סיפרת בכלל למטפלת ולפסיכיאטרית שלך מה עובר עלייך? אז אל תעשי שום שטויות ותמיד תכתבי מה את מרגישה,זה טוב יותר מאשר להדחיק. תרגישי טוב, ותדווחי מה איתך, משתנה

משתנה יקרה. תודה *לך* את תמיד עוזרת. גם אם לא תמיד יש לך מה להגיב. שמחה שאת כאן, משתדלת לא להשאיר אותי לבד.... אני באמת זועקת אבל זעקתי דוממת, וכמה אפשר לחזור על אותם הדברים... שוב חוזר הניגון... "לא מבינים אותי" לאף אחד לא אכפת, ואיך יבינו אם אני לא מדברת ,לא מוציאה את הכאב במילים,אלא בחתכים ובכל מיני דרכים הרסניות. ורוצה כבר במותי, כפי שרשמתי למר בלו.טוב מותי מחיי,ואני לא יכולה לשאת כאב..

חן, הפנית את הדברים לדרור, אבל רשמת בפורום של כולם, אז רציתי לומר לך דברים שנדמה לי שמעולם לא הוזכרו פה ונראה לי שכדאי יהיה לך לחשוב על העניין. כוונתי לנסות לקדם. באמת. הנושא הוא נושא כזה שיש בו מילים עם תכנים, נו את יודעת, תכנים שכאלה. בנות שעוברות אונס הן קורבנות. קורבנות נוראיים. תמיד מזכירים את זה ותמיד ברור שהן מזדהות מאד עם הצד של הקורבן הסמרטוט הזונה. אבל צריך לא לשכוח שסביב ובגלל אותו אירוע עולים גם רגשות איומים ועוצמתיים של הזדהות עם התוקף מעורבים בתחושות אשמה כאלה גדולים ועוד הרבה מעבר. את זה לפעמים שוכחים להזכיר וזה גם קשה מאד לתפיסה. "מה פתאום שתהיה הזדהות כזאת?! מה פתאום?! אני?! להזדהות עם החרא הזה שאנס אותי". איכס מגעיל, בא להקיא, נכון? זה גם מבהיל מאד וממאנים להאמין בזה. אבל, היא שם. את יודעת. הדברים שרשמתי תקפים גם לגבי חלק מניצולי השואה, וגם דור שני, שמזדהים בלי לדעת עם... את יודעת מי. לכן רשמתי היום. זה איום, זה עצוב נורא, אבל זה ככה. זאת הסיבה שבגללה נשים שעברו תקיפה לפעמים בלי לדעת מזדהות עם הצד התוקף. מזדהות מאד והופכות להיות האנס. בכאילו. הם אונסות את עצמן או פורצות לתוך הגוף שלהן, למשל, באמצעות חיתוך עצמי או פגיעה עצמית אחרת כמו שימוש באלכוהול וסמים. זה אינו ההסבר היחיד. סיבה נוספת יכולה להיות לדוגמא הרצון למגר את הרע עד תום, לנקז ולהעיף אותו לתמיד. להיפטר ממנו. מה שכמובן אי אפשר. ניתן ליצור אשליה רגעית חולפת, אבל היא מתנפצת בפרצוף, ולכן, כל החומרים הללו כל כך הרסניים. ונכון, יש הסבר כזה ש"לחתוך את עצמי זה להפוך כאב נפשי לפיסי, או בשביל להרגיש משהו". ורציתי באמת לשאול, האמירה הזו מדברת אליך באמת מבפנים? כולם אומרים את זה, אבל אליי משום מה ההסבר הסטנדרטי הזה פחות מדבר. אני נוטה להיצמד להסבר של חיקוי של אונס עצמי. משהו שיוצר ריגוש סוטה של אנס (סליחה על הביטוי) שכמובן לא מביא לידי סיפוק אמיתי אלא ההיפך, וגם במקרה של קורבנות תקיפה מינית מייצר מלחמה פנימית ענקית. כמו שמתמכרים לסמים ואלכוהול מהסיבות האלה, ככה מתמכרים גם להכאבה והרס עצמי שעובד כמו סימום מתוך עצמך. זה ממש כמעט בלתי אפשרי שמי שמזדהה עם התוקף יישא את זה בשלבים ראשונים. ועוד כשמדברים על ריגושים מיניים. בעעעע אמאלה. כמובן שאת לא אשמה. אבל את כן אחראית לדעת, ומעבר לידיעה, לקבל באומץ אחריות ולנסות להשיג קצת שליטה וזה אפשרי ובגדול. אך התהליך הזה איטי. נראה לי שאילו היית יכולה להושיב את החלק הזה שמזדהה עם האנס הבן **** בשקט היה לך יותר קל. הרבה יותר קל. וזה קשה. קשה להכיר בו וקשה להשקיט אותו. הוא מתנגד מאד. ואם תגידי עכשיו שאת לא יכולה זה בדיוק זה. ההתנגדות שהאנס החרא יוצר, שמושך אותך לוותר. תגידי, תתני לו את הסיפוק הזה, הא? לא מגיע לו!!! את שומעת? רציתי שתשימי לב גם לכך שבמצבים האלה את יכולה גם להפוך להיות הכאילו תוקף גם ביחס לאנשים אחרים. להפוך אותם כאילו לסמרטוטים. כמו שעשו לך. דווקא את האנשים הטובים שרוצים לעזור. ומצד שני יהיה גם כוח שירצה להפוך אותך שוב לתפקיד של הזונה כמו שכתבת לפני כמה זמן. כוח שיפתה כאילו אנשים אחרים להיות בתפקיד התוקף. יהפוך אותם לכאלה. זה לא חייב להיות מבחינת המעשה. זה יכול להיות רק מבחינת מה שהולך בראש. מסובך מסובך. ותזכרי שוב, את לא עושה את זה בכוונה ואת לא אשמה, אבל את צריכה להיות אחראית למעשייך, עד כמה שזה מעורר זעם. האם את מרגישה שאת רוצה לנקום במישהו? שאת רוצה שמישהו ירגיש אשם בסבל שלך? שאת לא יכולה לסבול את הנוכחות של הרגשות הללו בפנים? לשרוד את המלחמה הזו? סיבות מאד טובות להתפרע ולרצות למות. אנא, עשי את כל המאמצים לשמור על הטיפול שלך. נראה לי גם שלקחת מאד מאד קשה את המחלה של המטפלת שלך. נסי לדבר על זה. בבקשה. מנסה לחלוק איתך. אולי את כבר יודעת את כל זה. אולי אינך במצב של לקלוט אותם כרגע. מקווה שמשהו יעבור באופן חיובי ושתקראי אותם בתשומת לב.

חן שלום, אני שומע את הכאב שלך, והרצון לסיים אותו למצוא לעצמך מקום טוב יותר. את התחושה שאין מוצא מהמקום שלך, שיש רק דרך אחת וככל ש"ננעלים" עליה יותר כך היא נראית כדרך האפשרית היחידה. את הכאב הפנימי העמוק הקשור גם לאירועי חייך קשה לשנות בפורום, בכלל קשה. אבל רציתי להוסיף דבר מה נוסף על דברי התמיכה והמחשבה הרבים שעלו כאן. וזוהי היכולת שלך לגייס, להיעזר באנשים לעורר בהם אמפתיה אלייך. אני מניח שאם זה קרה בפורום זה יכול לקרות גם בחוץ. לדעתי זה יכול לקרות גם בנסיבות אחרות, פחות קשות. אז זה גם יאפשר לך לחוות פחות בדידות ואולי גם מעט פחות סבל. אני לא אומר שהחיים לא קשים כרגע, אני אומר שלעיתים ניתן להיעזר במה שכן נמצא שם, כפי שעשית היום בפורום, אני מאוד מקווה שבהמשך תרגישי טוב יותר, ולו במעט, כמו שאמרת - ההנאות הקטנות בחיים, זה דבר לא קטן בכלל, לילה טוב, דרור